דרוש שיקום

מאת שרית מאור

המילה שיקום עלתה בי שוב ושוב בחודשים האחרונים.
אחרי מה שנראה כשיאו של משבר,
או יותר נכון כמצבור של משברים שמשתקפים זה בזה ומעצימים זה את זה:

ברמה האישית
עברה עלי שנה של אתגרים בהתמודדות עם משברים בבריאות הנפשית והפיזית של אמי – משברים שהסתיימו במותה.

ברמה העולמית
שנתיים וחצי של משבר הקורונה.

ברמה הקהילתית
שנתיים וחצי היא אותה מסגרת הזמן שחפפה כמעט לגמרי עם המשבר בקהילת הקונדליני יוגה העולמית – מרגע פרסום הספר של פאמלה דייסון, ותיבת הפנדורה שנפתחה ובה שדים מהעבר של הקהילה תחת הנהגתו של יוגי בהג׳אן.

אפשר אולי לומר שבשלוש הרמות האלה מדובר בסוף של תקופה, סיום של מחזור חיים, מוחשיות של שינוי עוצמתי ורב- פנים.

נראה כאילו שיאם של המשברים האלה מאחורינו,
כאשר בפועל, ההתמודדות שאחרי רגעי השיא, היא אתגר לא פחות מהאתגר של רגע ההתקלות החזיתית.
אירוע החשיפה של מה שבעבע מתחת לפני השטח, מתחת להכרה המודעת שלנו, הוא אירוע מכונן, מציף, מבהיל, כואב…
השיקום הוא מהלך כואב וקשה לא פחות מהכאב ברגע הפגיעה, או רגע הגילוי.

מה הוא מבקש?
ממה להרפות ואיפה להתעקש?
על מה לוותר, ומה לשחזר?
מה אבד, ומה נולד?

כשניתנת דיאגנוזה של מצב רפואי
מה הגילוי מבקש מאתנו? מה בעבע מתחת לפני השטח לפני התפרצותה של מחלה?
האם יש מה לעשות? האם אפשר לרפא? מה הריפוי דורש? האם המחלה בשלב בר- ריפוי, או שמא אנחנו נדרשים להתכונן לסוף החיים/ סוף הצורה?
האם אנחנו מונעים מפחד?
האם אנחנו מסתכלים לעצם השינוי הבלתי נמנע ישר בעיניים?
מי מנהל את הבחירות ומי לוקח החלטות במסע הזה?

יש האומרים ששינוי הוא תמיד הזדמנות לצמיחה ולהעצמה
בכדי שתתאפשר צמיחה אמתית ולא צמיחה מדומה,
חשוב מאוד להבין מי מנהל את מהלך השינוי הזה.
איזה כוחות בתוך הנפש (במשבר פרטי)?
איזה כוחות בתוך הארגון (במשבר קהילתי)?
וכיצד ההיבט האישי וההיבט הארגוני שזורים זה בזה?

עם התפרצותה של מחלה בקנה מידה עולמי:
האם אפשר לרפא? מה דורש הריפוי? האם אפשר למנוע את המשך ההתפשטות?
אם כן, באילו דרכים אפשר לפעול, ומה המשמעות של בחירה בכל דרך?
מי בעצם מנהל את המשבר?

אני מוצאת שהשאלות שאנחנו נדרשים לשאול כקהילה, הן ואריאציות על אותן שאלות.

ולפני שאחזור ואפרט כאן את אותן שאלות בהקשר של קהילת המורים והמתרגלים, חשוב לי מאוד להבהיר:
אני שואלת את השאלות מנקודת המבט של הקשר העמוק שלי עם הדרך הזו, כמי שהקדישה את חייה במשך שנים רבות לדרך במסגרת התפקיד של מורה של מורים. כמי שלימדה וניהלה עשרות קורסים בעולם ובארץ. ואין בכך בכדי להתפאר ולהתנשא, אלא בכדי להסביר את פשר הרגישות הגדולה, חשבון הנפש העמוק, והאחריות של משמעות השלכותיו.

במהלך השנים נחשפתי להרבה דינמיקות בעיתיות שקשורות לתרבות של הארגון, במהלך מספר שנים התעקשתי לפעול ולהיות מעורבת בנושאים האלה ברמה הבינלאומית, עד שעייפתי מהדינמיקה של הפוליטיקה הארגונית, ובחרתי להתרכז בשינוי התרבות וההתנהלות בסביבתי הקרובה.
עיקר הדינמיקות הבעייתיות נגעו ל –
התנהלות עם בעיות אתיות
יחסי כוח בין ותיקים לחדשים,
בין גברים ונשים,
בין דתיים ולא דתיים,
חשיפת מקורות הלימוד,
המיקום של השיטה הזו בתוך עולם היוגה בכלל,
המיתולוגיזציה של יוגי בהג׳אן,
ועוד ועוד…

ואני ממשיכה ושואלת את עצמי:
מה ביעבע מתחת לפני השטח לפני הגילוי על ההתנהלות של יוגי בהג׳אן?
האם הייתי מספיק קשובה לסימנים? למה נשארתי? ולמה אני עוזבת ולא נשארת עכשיו כשכל זה עולה בהתפרצות געשית אל פני השטח?

מה הגילוי מבקש ממני?
לגנות את ההתנהגות הפושעת ולהמשיך בדרך? לסלוח ולהמשיך בדרך? להודות למה שהלימוד הזה נתן ונותן, ולהמשיך להשתמש בו ולהפיץ אותו באותה דרך? האם זה מספיק?

האם אפשר לרפא?
כולל, אבל לא רק, את מי שנפגעו ישירות מההתעללות ומהמניפולציות?
כיצד ניתן לרפא את משבר האמון, את שברון הלב? האם מה שהמערכת מציעה כתהליך השיקום אכן נותן לי תשובות?

האם ניתן לרפא את הגוף הקיים, או האם הריפוי יקרה ב״גלגול הבא״?
עד כמה רדיקלי יהיה שינוי הצורה – של הארגון, של התרגול, של הקשר שלי עם אלה?

מה הריפוי דורש?
ללמוד את העניין לעומק, ולבוא עם הצעות, עם תוצאות?
לשתף בבלבול ובכאב?
לשתף פעולה עם המערכת, או לצאת ממנה – כלומר לפרק מבנים בתוכי, ומחוצה לי?

האם אני מונעת מפחד?
פחד לאבד, פחד להשתנות? או אולי פחד מהעוצמה שלי?

האם אני מסתכלת לעצם השינוי הבלתי נמנע בעיניים?
מהו השינוי הזה בכלל…?

ומי בעצם מנהל את המשבר?
אותו ארגון שהקים יוגי בהג׳אן שנקרא וממשיך להיקרא על שמו?
SSSC -Siri Singh Sahib Corporation
ארגון הגג שיש בו חלקים שמטרתם אלטרואיסטית, כמו גם חלקים שמטרתם עסקית, וחלקים שזהותם דתית?
מי מנהל את הארגון?
האם אנחנו, כמוזמנים להשתתף בפגישות ובוועדות אכן מנהלים את המהלך?
האם הצהרת הארגון להיות שומרי המסורת של קונדליני יוגה כפי שלימד יוגי בהג׳אן היא הצהרה שאני מזדהה אתה?
האם שינוי השם, הורדת התמונה, וביטול מדיטציית הטראטקום שנעשתה עם התמונה של יוגי בהגאן – הם מהלכים מספקים?
מה המשמעות של להיות ״שומרי המסורת״? מה כוללת המסורת הזו?

אני צריכה שיקום.
של הלב, של האמון, של הווייתי כאשה, כאישיות, כעצמי, כמורה.
עד כה נמנעתי. עד כה נחתי. עד כה התרחקתי.
עכשיו אני מבקשת להתחיל שיקום אקטיבי.

אלה מכם שהמשבר הזה לא ערער את עולמם, או את דרכם כמתרגלים וכמורים, ומרגישים שיכולים להמשיך בדרך:
אנא המשיכו. הקשיבו לקריאת לבכם. יש לכם תפקיד חשוב.

אלה מכם שחשים אי נוחות, עד ערעור הקשר שלכם לתרגול ולהוראתו, אנא הקשיבו לקריאת לבכם,
אנא הקשיבו לספק. יש לכם תפקיד חשוב.

אז מה אני מציעה מלבד אינסוף שאלות?
את מה שאני יודעת לעשות: ״להחזיק מרחב״ אנחנו קוראים לזה.
ואתם מוזמנים להיפגש, להוסיף ולשאול, לשתף, ולברר
מה דורש שיקום בחוויה שלכם כמורים וכמתרגלים

© 2022 קונדליני יוגה.

בניה - שמרת דיגיטל - מומחה מחשוב ואינטרנט, עיצוב - סטודיו לעיצוב הלית קלכמן