לקראת קורס מורים רמה 2 שמתוכנן להיות באפריל, שרית יזמה שיח כדי לדון במצב החדש שנוצר: לב המדבר מחוייבים ל״תו הירוק״ של משרד הבריאות- מה שאומר שהמשתתפים מתבקשים להראות תעודת מתחסן / או בדיקת קורונה שלילית מ72 שעות לפני תחילת הקורס.
בשיחה עלו מחשבות, רגשות, ופתרונות. מוזמנים לקרוא את נקודות המבט השונות.
מריאנה קומורובסקי: כמורה לקונדליני יוגה וגם כאזרחית במדינה, אני חווה התמודדות לא פשוטה עם נהלי התו הסגול וכעת הדרכון הירוק שמטריד אותי במיוחד. בימים האחרונים ככל שחשבתי על המצב הכאוטי והמבלבל בו אנו נמצאים הגעתי להבנה שבמצב כזה אין נכון או לא נכון, וכל החלטה של איש ואישה להתחסן או לא להתחסן היא החלטה שאני יכולה להבין ולהכיל. הקושי שלי הוא עם החלטות מדיניות שכופות התחסנות ומגדירות את הלא מתחסנים כפושעים ואזרחים חסרי אחריות. זה מעציב ומכעיס אותי ואיני יכולה לשתף עם זה פעולה. יש לי קבוצה קטנה שאני מלמדת פיזית ובימי סגר ניהלנו את השיעור בחוץ, מה שעבד עבורם ועבורי. הדרך האידיאולוגית שלי היא ליצור גוף חסון ומחוזק בתרגול של יוגה, תזונה וכו' ובכך ליצור חסינות טבעית מול כל פתוגן באשר הוא. המתרגלים מכירים את הגישה שלי ועושים את הבחירה שמתאימה להם. אני מקווה מאוד שדרכון ירוק כזה לא יימנע מאיתנו מפגשים פנים מול פנים ולב מול לב לתרגול עמוק ומשמעותי.
מאיר גאליס: כמה מילים על החוויה של מנהל סטודיו בעולם של תו ירוק.
כששרית ביקשה לכנס שיחה על הנושא עצם ההזמנה לשיחה הזכירה לי שכשאנחנו מלמדים יוגה או פותחים קורס או סטודיו, אנחנו בוחרים להיות משרתי ציבור, המספקים צורך, שלעתים המענה שאנו מציעים ייחודי וחד-פעמי עבורם, אין להם תחליף למורה הספציפי, לקורס, למקום. ישנו ציבור שעבורו סטודיו תמרה הוא בית שני. הוא פגש בה את החברים, מצא בה מענה למגוון רחב של צרכים ורצונות, במיוחד הרבה נראות. במשך שנה שבה היינו רוב השנה סגורים הם רק חיכו לחזור. ועכשיו הם כועסים עלי ועל צוות הסטודיו. הם מתוסכלים, חווים תחושת נטישה ובגידה. כיצד ייתכן שהם לא יכולים להצטרף מכיוון שהם לא מחוסנים? ואני, אני החזקתי את הסטודיו. עבורם ועבורי. הפעלנו מערך זום רחב מאד. אפילו ניסיתי לפתוח את הסטודיו ולראות מה יקרה, ומיד הגיעו פקחים. לאחרונה הרחבתי את ההלוואה. ביני לבין עצמי אני יודע כבר זמן מה שאם הסטודיו לא יפתח עד הקיץ, הוא כבר לא ייפתח.
אין לי ספק שההחלטה של התו הירוק היא פוליטית. תחושה כמעט מאפיונרית באופייה – יש חבל מונח על הצוואר של כל מנהלי הסטודיו, יש פקחים שכבר מכירים את הסטודיו שלי. מה החלופה שיש לי? ועם זאת, זו מדינת ישראל. כלומר, אני כועס על הממשלה מאד. ניסוח עדין. יש בי מילים קשות ובוטות. ואני גם אוהב את מדינת ישראל. שנים ארוכות הקדשתי לפעילות ציבורית כאן. אני נטוע בקרקע הארץ-ישראלית. אני חייב להאמין שהגל העכור הזה יעבור. אז עם כל הכעס והתסכול, קיבלתי את הנחיות הממשלה ופתחתי את הסטודיו.
וגם… יש עוד קול. קול של הקלה. אבא של זוגתי היה בין מאה הנפטרים הראשונים מהקורונה. הוא נדבק בה בעת טיול בחו"ל בתחילת מרץ שנה שעברה. הוא היה אדם בריא, "ללא מחלות רקע". הוא נפטר זמן קצר לפני שנולד בני הבכור. מכיוון שהיה רופא בכיר, טיפלו בו חבריו עד הסוף. המשפחה הכירה את כל צוות המחלקה שטיפלה בו. קיבלנו הצצה כואבת מאד לחיי הרופאים בתקופה הזו. גבורה אמיתית. קיבלנו מבט מקרוב מדי אל המחלה. אני מסתובב כבר שנה עם פחד לפתוח את הסטודיו. פחד, שאיכשהו מישהו יידבק בסטודיו, יעלה על אוטובוס, ידביק מישהו אחר… שהמגיפה הזו תתרחב בגלל מעשים שלי. לכן, גם אם ברור שהייתי מעדיף לפתוח את הסטודיו לכולם, והייתי מעדיף למצוא דרך לחיות עם הפחד הזה, אני חייב לרשום גם זאת: כשרוב האנשים מחוסנים (בכוונה רשמתי רוב ולא כל האנשים) – אני רגוע יותר.
כך אני נע, בין אינספור תחושות שתיארתי רק את חלקן. זו תקופה של המון כאב מסוגים שונים והמון מתח מדברים שונים, והמון צורך בריפוי מסוגים שונים. לוקח נשימה עמוקה.
סאט-נאם.
יעל שחם-גפני: מה שקורה עכשיו במדינה זה משול להתעללות .(abuse) זה דומה למה שעובר על אישה מוכה. בהתחלה בן הזוג רק צועק ומקלל, מעליב ומשפיל, אבל כל הזמן אומר לאישה שהוא אוהב אותה. אחר כך מתפלקת לו מכה, והוא נורא מצטער, אבל ממשיך לצעוק ולהשפיל. לאט לאט המכות הופכות לשגרה, והיא נשארת שם כי הוא אוהב אותה, ושלום בית, ומה עם הילדים… וככה כל פעם נפרץ גבול, ויום אחד היא מגיעה למיון בגלל המכות…
איפה שמים את הגבול? אחרי צעקות? אחרי עלבונות והשפלה? אחרי מכה? מתי עוצרים ואומרים די! אני לא מוכנה יותר.
כל אחד שם את הגבול שלו. הבת שלי למשל לא מוכנה ללכת עם מסכה, והיא סופגת הרבה אש בגלל זה. פעם היתה צריכה לגשת לביטוח לאומי לסדר משהו לא נתנו לה להכנס. אנשים בסופר כועסים וצועקים עליה. אני תמיד אומרת לה – למה להתעקש, תשימי מסכה לכמה דקות. הגבול שלי זה החיסון. אני לא מוכנה להתחסן ולא אכנס למקומות שידרשו את זה.
מלכה פרידמן: התקופה המאתגרת הזו שאליה נקלענו יצרה מציאות לא פשוטה שמצריכה לעשות דברים שלא דימיינו שנצטרך לעשות.. אני אישית מוקפת בכמה בני משפחה שהקורונה היא סכנת חיים עבורם. לצערי גם נתקלתי במוות ממנה..(התחסנתי וזה נותן לי תחושת ביטחון..).. ברור לי שלצורך מפגש עם אנשים והרצון להיות איתם כמו פעם, דורש ממני לצערי לדרוש שהם מחוסנים או שליליים. רוצה להוסיף שמאוד שמחתי להשתתף בדיון. שרית בפרט וכולם בכלל נותנים לי תמיד תחושה של בטחון וקבלת האחר .. ומי ייתן ויגיעו ימים יפים יותר…
אורי זייצ'ק: איך מרגיש אדם בזמן שהוא טועה?
שאלה שנשאלתי באחת הסדנאות והתשובות שקבלתי היו רבות ומגוונות. התשובה פשוטה ומפתיעה: הוא מרגיש נפלא, בטוח בעצמו וחדור אמונה. הוא מרגיש כך כי בחוויה שלו הוא "יודע". הוא עדיין לא מודע לטעות.
מעסיקה אותי ההתדרדרות הערכית שהתחילה עוד לפני הקורונה והועצמה בעקבותיה.
להתחסן או לא להתחסן היא *לא* השאלה.
סתימת פיות, אלימות פיזית ומילולית וכפיה נהפכים לאט לאט לדבר שבשגרה.
כדי שאדם יבין שהוא טעה והוא וכולנו נוכל להתקדם, חייב להיות מרחב שמאפשר שיח. כל יום נוספות עובדות לגבי הקורונה ולגבי ההתמודדות איתה. לי עושה רושם שהמערכת לא לומדת. היא משותקת מפחד.
לוגית הדרכון הירוק הוא טוב כמו כל הצעדים הקטנים שנעשים אבל המגמה של אוסף הצעדים מדאיגה.
כאנשים פרטיים השיקולים שלנו מתרכזים יותר באיום העכשיו ואיך צולחים אותו. בקיום הצעד הנוכחי, כמורים להתעמלות זה כנראה אותו שיקול.
כמורים רוחניים התייחסות בעיני צריכה להיות איך ממשיכים אחרי ולא רק איך צולחים.
איך דבקים בערכים.
התיישרות לדרכון הירוק היא לא החלופה היחידה.
יש טבע פתוח שבו לימדו כל המורים הגדולים כשרדפו אחריהם ויש כמובן זום ודומיו.
איזה אור נאיר, איזה עזרה נוכל לתת ואיזה יד נוכל להושיט לאחרים תלוי הרבה בשמירת הערכים שלנו עכשיו ודבקות בדרך למרות המכשולים.
דנה הדר: עבורי כמו ודאי עבור רבים, תקופת הקורונה נחווית בשני מישורים- הפנימי והחיצוני, כאשר אני מנסה כמה שיותר לתת לקול הפנימי להוביל ולקבוע כיצד יתנהלו חיי, חיי משפחתי ואני כמורה ומטפלת. זה לא פשוט כשקיים סטודיו שמשרת קהילה של מתרגלים שלוקחים חלק יחד במסע משותף ופתאום דברים לא ברורים, נעצרים או מאולצים כך או אחרת. האילוצים האחרונים של התו הירוק הביאו אותי עוד יותר לשחרור המקום שמבקש לדעת מה ואיך, אל תוך קבלת הלא ידוע, וקבלת כולם- תחת ה״תו הלבן״ שהמצאתי לצורך השתתפות כל התלמידים בשיעורים, לא משנה מה. מקווה שהדברים ימשיכו לנוע ולהביא אותנו למקומות טובים יותר.
סאט נאם
מרים סולומון: הצלחתי במהלך הדיון להיכנס פנימה ולחשוב עם עצמי מה הגבולות שאני שמה לעצמי בסיטואציה שכזו או יותר נכון כמה רחוק אני מוכנה ללכת, האם אתחסן בעקבות בקשה שכזו, האם אבקש מהתלמידים שלי להתחסן, האם אבקש מהם רק להיבדק או אולי אסתמך על ההגינות שלהם שלא יגיעו לשיעור עם סימפטומים של מחלה כמו שהייתי מצפה מהם גם לפני תקופת הקורונה. בנקודה הזו הרגיש לי מאוד נוח המקום שאם אני מקיימת סדנה ובה המשתתפים ישנים ונמצאים כל זמן הסדנה ביחד מן הראוי שיבדקו לפני המפגש למען תחושת הנוחות של שאר חברי הקבוצה ושזה לא יהיה נושא שמדאיג במהלך הסדנה.
ואז התמודדתי כבר עם מצב אחר שבו אני משתתפת בסדנה אמורה להתקיים במלון באילת ועל פי ההוראות כל מי שנכנס למלון חייב להיות מחוסן. מיד מארגנות הקבוצה התקשרו לכל מי שאינה מחוסנת ואמרו לה שההחלטה היא לפצל את הקבוצה לשתים: מי שלא מחוסן ישן בדירה ומי שמחוסן יהיה במלון. מיד התהפכה לי הבטן וכל התחושות הרעות האפשריות עלו, הנה אני צריכה להתמודד עם הסלקציה שחששתי שתגיע, ואיך אני לא מוכנה לתת לזה לגיטמציה וללכת שפופה ולהיכנע לזה. אחרי יום חזרתי אל המארגנות ואמרתי שזה נוגד את דרך החשיבה שלי ואני לא מוכנה להמשיך בתוכניות ולהצטרף. המארגנת אמרה משהו שפתח את עיניי: האנשים שיעברו את התקופה הזו חסונים, מעודדים ומוכנים להתמודד עם מצבים יהיו אלו שיתגמשו, יתגמשו בעיסוקים שלהם ולא יקפאו, יתגמשו עם הילדים שנמצאים בבית, יתגמשו וימציאו את עצמם מחדש וכו', היא החזירה לי דברים שאני אמרתי לה פעם – בדיוק בלמקום שאני הרגשתי שאיני מוכנה עוד להתגמש. הנה – גם כאן יש מקום להתגמשות, הסדנה שאליה אני יוצאת, היא סדנה עבור הצמיחה הרוחנית שלי ושהות שלי במלון או בדירה אינה באמת חשובה, השלב של סוף היום שבו כל אחד פורש למקום הפרטי שלו להתמודד עם חוויות היום תעשה לכל אחד בנפרד וזה לא כזה חשוב לי, המסע הזה שאני יוצאת אליו חשובה יותר מהפרטים הטכניים.
שימו לב כמה עסוקים אנו בלאמר, נמאס לנו מראש הממשלה הזה, נמאס לנו, מהמצב, ממערכת החינוך שלא מתפקדת, ממערכת הבריאות הקלוקלת, מהכלכלה, מכל דבר אפשרי, אנחנו כל הזמן עסוקים בלהגיד מה אנחנו לא רוצים ומה לא לטוב ומכל הלא הזה אנו מגדילים את הכאוס, אותו כאוס, שיוגי בהג'אן דיבר עליו ובעזרת אימון הקונדליני לימד אותנו איך להתמודד עם הכאוס הזה.
אנו יוצרים את המציאות מהפנים אל החוץ, את המציאות הפרטית שלנו , את המציאות שאנו רוצים לקרובים לנו ומשם למעגלים רחבים יותר. כשאנו אומרים מה לא טוב ומכניסים לשם כל כך הרבה אנרגיה האנרגיה תמשיך להגיע לאותו מקום של הלא טוב, אם נתחיל להשקיע את אנרגיה במה כן, במציאות בריאה וטובה לנו האנרגיה תגיע לשם. את המציאות שאנו חולמות וחולמים עבור המדינות שלנו, עבור השכנים שלנו, עבור היבשת וכדור הארץ. בואו נראה לנגד עניינו מקום עם הרבה חמלה, חינוך שבו כל תלמידה ותלמיד יכולים להיות מה שהם, לראות את המקומות שנפגעו מנזקים סביבתיים, פורחים וגדלים מחדש, שבהנהגת מדינות יושבות ויושבים אנשים עם חמלה עם כבוד לאדם באשר הוא ואמונתו. עם מערכת בריאות מונעת ומרפא. ועוד תמונות שאנו מכנים אופוריה וחלומות, נראה איך רוקמים עור וגידים ומתגשמים.