שמי לילה, מעצבת תכשיטים, אמנית ומורה לקונדליני יוגה.
טיילתי בעולם כחמש שנים ולבסוף השתקעתי בדרום מקסיקו, במחוז מאוד מיוחד לדעתי, שנקרא ווחקה. שם עדיין מיוצרים הרבה פריטים יפייפיים בעבודת יד, כמו קליעה בקש, חימר, אריגה בנול, יצירת צמר וסריגה, נייר לאמנות, פרסקו, ריקמה, הדפסים, גילוף עץ, ועוד.
מחוז ווחקה הוא מחוז שבו עובדים הילידים כדי לשמר את תרבותם ואף להשתמש בזרעים מקומיים לגידולי תירס, שעועית, צ'ילי ועוד.
הגעתי לגור במחוז הזה די במקרה, אחרי נדודים של שנים, נאלצתי לרגע לעצור ולנוח, כיוון ששברתי רגל וכך יצא שהתאהבתי במקום ובאנשים החמים שבו. התחברתי לאוכלוסיית האמנים המקומית ודרכם למדתי על תעשיית הכותנה המקומית, שימוש בצביעה טבעית ועוד. עבור המקומיים אין מודעות או הבדל בין צביעה טבעית לכימית, כלומר הם ישתמשו בחומר שיביא להם את התוצאה הרצויה, אבל ההיסטוריה הלא רחוקה עבורם היא שימוש מסורתי בפיגמנטים שבאים מהטבע ויש בהם רצון לשמר את המסורות שלהם, ולכן חלק מהבגדים צבועים בחומרים טבעיים וחלק לא, ואני היא זו שבוררת ומנפה, מדברת איתם ובודקת מה מתאים ומה פחות.
למשל כשנכנסים לחנות מקומית, תמיד יהיו פריטים מסוימים באריגה וריקמה שהינם ייחודיים לאותה חנות, כי למעשה אימא של בעלת החנות ואולי כן, הסבתא והדודה, הן אלו שמייצרות את הבגדים בעיצוב החתימה שלהן בלבד. פעמים רבות המוכרות יושבות בשוק, לעיתים עם ילדים קטנים, או ילדות יותר בוגרת שעוזרות, ורוקמות את הבגדים תוך כדי היום כדי לא לבזבז זמן. בד הכותנה שמיוצר גם כן בייצור מקומי נקרא "מנתה" והוא פחות מעובד מבד תעשייתי, בעל מראה כפרי אוורירי ונעים ומתאים מאוד לקייץ.
באופן מסורתי הנשים לובשות את ה"ויפיל" שזו סוג של טוניקה ארוכה לעיתים באריגה בנול, מעל מכנסי שרוול או חצאית ספרדית ארוכה, ושאל על הכתפיים. בעולם המודרני שלנו ניתן לשחק עם הפריטים וללבוש אותם במגוון צורות. אני מאוד מאמינה ומעוניינת לתמוך בצורת הכלכלה של הילידים המקומיים, שמאוד דומה למה שהעולם שלנו היה בזמנם של הסבים והסבתות שלנו, לפני שחברות גדולות ומזהמות החלו ייצור זול במזרח, בסין ובאפריקה, כבשו את שוק הביגוד, וחיסלו תעשיות מקומיות שלמות. אני חושבת שזה חשוב לתמוך בתעשיות הקטנות והמקומיות שעוד נותרו ולדעתי זו זכות גדולה שדבר כזה עוד מתקיים בעולם של היום ושיש לי את היכולת להעביר את הקארמה הטובה הזו הלאה.
