תמיד אהבתי ילדים וידעתי שארצה להיות אמא, עוד הרבה לפני שהיה לי בן זוג ושהתחתנתי. חיכיתי להיריון הראשון ורציתי אותו מאד. את בתי הבכורה ילדתי בגיל 30. היא הייתה תינוקת מדהימה שהשרתה בנו תחושה של נועם, וכך קראנו לה. נועם לימדה אותי להיות אמא ולמדנו זו את זו בהדרגה ובהנאה מרובה שעלתה בהרבה על רגעי הקושי והתסכול. נועם זכתה לשלוט בממלכה במשך קצת יותר מ-4 שנים, עד שנולדו אחיותיה התאומות, טל ורוני.
כל כך רציתי להעניק לטל ולרוני את הטוטאליות שנתתי לנועם. הן היו תינוקות מקסימות. הנקתי אותן במשך יותר משנה, אך למרות ההשקעה המטורפת, כמובן שלא זכיתי כמעט לזמן איכות אישי עם אף אחת מהן, כי תמיד הייתה עוד משהי שממש ממש זקוקה לי באותו הרגע. כמה שנתתי, תמיד היה נחוץ להן הרבה יותר… העומס הרב שבטיפול בהן (אף שהייתה לי עזרה צמודה בעבודות הבית) הביא אותי למצב של תשישות פיזית ונפשית מוחלטת. עם כניסתן של הבנות לגן, לקראת גיל שנתיים, חזרתי אף אני אל מעגל העבודה. הגוף שלי שהחזיק מעמד למענן, גבה את המחיר – תוך חצי שנה חליתי באנגינה, בברונכיט ובדלקת ריאות…
בתקופה זו חשתי לחוצה, ללא פירור של זמן לעצמי. היו לי חלומות של אובדן שליטה, למשל שאני שוכחת את הבנות שלי איפשהו…
בתקופה זו החל בעלי יחזקאל לתרגל קונדליני יוגה. הוא גמע בצימאון תורה זו, התלהב ומיד הצטרף לקורס המורים הראשון. הוא שאל אותי אם אני לא רוצה גם כן לתרגל, או כדבריו, האם איני רוצה "פגישה עם עצמי". הוא אמר שמספיקה אפילו רבע שעה ביום. חייכתי בציניות ובעייפות ושאלתי האם הוא חושב שיש לי רבע שעה מיותרת ביום…
הסתכלתי בדאגה איך הוא נראה בהדרגה כמו חוזר בתשובה. ואז, הוא ביקש שהמורה שלו יתחיל ללמד בביתנו. לא הייתה לי ברירה אלא להצטרף לשיעורים…
כבר מהשיעור הראשון מאד נהניתי – שעה מרוממת ומתדלקת. במקביל המשכתי ללכת לפילאטיס כפי שעשיתי בעבר. שמתי לב שהתחלתי לתרגל בעיניים עצומות, להקשיב לנשימה… לקראת התקופה שבה יצא המורה לחופשה, חשתי שאיני רוצה הפסקה – מה יתדלק אותי?
כאן באה התפנית – ביקשתי מהמורה קרייה שעשינו באחד השיעורים. הוא שלח לי אותה. זאת הייתה קרייה לנקודת הטבור שאורכת (בזמני מינימום) כ-50 דקות. לקחתי וניסיתי…
עם התחושה שהייתה לי לאחר מכן אי אפשר היה להתווכח. עשיתי את הקרייה ברצף 120 יום. כולם הבחינו בשינוי שחל בנוכחות שלי , התייחסו אליו והחמיאו. נפתח בפני עולם ומלואו.
מאז אותו יום לפני כארבע וחצי שנים לא פספסתי אפילו יום תרגול אחד. למדתי בקורס המורים השלישי.
ובחזרה לאמהות…
נועם שלנו, הייתה כאמור תמיד ילדה מיוחדת במינה. בכתה ד' היא הייתה מאד נבונה, יצירתית ובעלת עולם פנימי משלה, חולמני, שלא תאם את הסגנון החברתי שהתנהל סביבה. נועם החלה לספוג הצקות. היא ספגה אותן ולא הגיבה, והן רק הלכו והתגברו.
כל כך כאב לי לראות את כאבה. כך כך רציתי לתמוך בה, אולם ניסיתי לכוון אותה להתנהג אחרת, למשל, פחות "למשוך אש" אליה, פחות לבלוט בשונות שלה, יותר להשתלב עם הזרם, כפי שאני הייתי, כשהייתי בגילה. אולם נועם לא דמתה לי כשהייתי בגילה וזה לא הועיל לה כלל. ייתכן שבתוכי אפילו כעסתי מדוע הדברים אינם יכולים להיות עבורה יותר פשוטים, "כמו כולם…". לא ידעתי כיצד לתמוך בה.
אחד הדברים שבאמת עזרו לי על פני הזמן הוא התרגול של הקונדליני יוגה. ההכרה של SAT NAM- זהותה היא אמת. היא אינה צריכה להיות מישהי אחרת. צריך להעריך אותה שיש לה יכולת להיות מי שהיא, גם כשזו אינה האופנה מסביב. הבנתי שעלינו לקבלה ולתמוך בה, תהיה אשר תהיה…
בדיעבד, התחושה שלי שהיא שהיוגה עזרה לי "להגדיל את המיכל". יחזקאל ואני פשוט חיזקנו אותה להמשיך להיות מי שהיא. בכתה ה' החלה נועם לנגן בטרומבון ולשיר. היא גילתה כשרון מוסיקאלי יוצא דופן והחלה לזכות על כך בחיזוקים רבים. היא צמחה להיות נערה מקסימה, בעלת עומק וחכמה, רבת כישורים אומנותיים. לא קרה "הנס" – עד היום נועם אינה מרבה להיפגש עם חברות אחר הצהריים, אולם עולמה הפנימי הוא עשיר והיא הולכת בדרכה, בקצב שלה.
מתי יש לי זמן לתרגל? לפני שהן קמות. בשעות היחידות השלוות של הבית. ברמה העקרונית החלטתי לתרגל בסלון. אמנם יש לי הפרעות, אך רציתי שהנוכחות של התרגול תהיה חלק מהבית ומהאקלים שלו. ואכן, פעמים רבות הבנות מצטרפות אלי בספונטאניות לשירה של מנטרה במדיטציה שאני עושה, או בשיר השמש אותו אנו שרות בעברית, או בברכות שאני מברכת לאחריו. כשאני באה להעיר אותן, ההבדל אם תרגלתי או לא תרגלתי, הוא עצום. אם תרגלתי יש לי מרחב, אור, שמחה – אני מעירה אותן באהבה גדולה, מתוך המרחב הזה, רואה מולי שלוש נשמות ושיש לי זכות להיות אמן. אם לא תרגלתי בבוקר, הבוקר הופך לעוד בוקר לחוץ בו אני ממהרת להספיק הכל – אני מזרזת, צועקת, חסרת סבלנות, לא נעימה לא להן ולא לי. נכון שזה קשה לקום מוקדם והמיטה החמה מפתה בעיקר בחורף, האם האם כדאי למשל בשל אי הנוחות להפסיק לצחצח שיניים?
עדין הדרך ארוכה ויש עוד המון על מה לעבוד, כמו למשל איך לחמול ולא למהר "לחנך" באמצעות ביקורת. הייתה לי דוגמה נפלאה להתחיל בכך בעצמי. ביום הולדתי האחרון, ערכתי בבוקר יום ההולדת סדהנה. היה שמח ונפלא והייתי מרוממת. הרגשתי נפלא באותו יום, שאני קשובה לעצמי, לוקחת את הזמן. למחרת… הבנתי ששכחתי באותו היום לעשות את המדיטציה שאני בחרתי לעשות במשך 1000 יום, וכבר עשיתי קרוב ל700 ימים! התפלאתי מאד לגלות שלא הוצפתי בגל של כעס, תסכול וביקורת עצמית. חייכתי ואמרתי לעצמי שזאת מתנת יום הולדת נוספת שקיבלתי. התלבטתי כיצד עלי לנהוג – האם להפסיק את המדיטציה או להמשיכה, אף שכבר לא אגיע אל היעד של 1000 ימים ברציפות. החלטתי להמשיכה ואמרתי לעצמי שעלי לקבל את מה שקרה בהבנה שזה מאד אנושי "לשכוח יום". הבנות שלי היו מאד אמפטיות וניחמו אותי שגם מה שעשיתי זה הרבה… אני מתכוונת להשתמש בדוגמה זו כשאראה שהן מבקרות את עצמן על משהו שלא יצא כמו שרצו ואומר להן "לא נורא, גם לי זה קרה…". אף אחד לא מושלם…
הקונדליני יוגה "הרחיבה עבורי את המיכל" וממשיכה להשפיע על כל תחומי החיים – אורח החיים, זוגיות, חברות ועבודתי כמטפלת, כפסיכולוגית קלינית.