מאת נועה טלשיר
מהתמכרות ויאוש – לריפוי ותקווה
חלק מהתמודדויות חיי קשורות להפרעות אכילה והתמכרויות לחומרים שונים, להתנהגויות ולדפוסים שהסבו לי ולסובבים אותי סבל רב.
בשנת 2013 , לאחר שנים של עבודה ונסיונות חוזרים ונשנים לטפל בבעיותיי, הגעתי למחסום. נכנסתי לדיכאון וייאוש ולא יכולתי לראות את האור בקצה המנהרה. הרגשתי שמשהו צריך להשתנות. אבל לא ידעתי מה. משהו בדרך שלי כבר לא עובד. משהו חסר – ואם אני ממשיכה ככה, ידעתי שאמשיך לסבול ולהרגיש כלואה בתוך מעגל הקסמים הבלתי פוסק של חיי ולא הייתי בטוחה שיהיו לי הכוחות להמשיך כך עוד הרבה זמן.
התחלתי להתפלל. משום מה התפילה שעלתה מתוכי היתה- אלוהים, שלח לי מורה. רק רציתי שיגיע מישהו ויגאל אותי מעצמי. מישהו שיראה לי את הדרך ויגיד לי כיצד לפעול וכך, כל בעיותיי יפתרו. הייאוש שלי היה כה גדול עד שהתפילה נהפכה לזעקה. באופן "מקרי" נתקלתי בתכנית אינטרנטית לטיפול בהתמכרויות עם אדם בשם טומי רוזן ובלי לחשוב פעמיים נרשמתי. חשבתי לעצמי – הנה הגיע האדם שלו חיכיתי. חלק מהתכנית שלו היתה תרגול של קונדליני יוגה. התחלתי לתרגל עם סרטונים ששלח. כל ניסיון לתרגל יוגה עד אותה נקודה היתה בשבילי חוויה בלתי נסבלת ולרוב הייתי בורחת באמצע השיעור בלי להביט לאחור.
אבל משהו בתרגול הזה היה שונה. הרגשתי בבית. התנועה, המוסיקה, נשימות האש, משהו במקצב, בדינאמיקה, בעניין, אפשר לי להיות בחוויה ואפילו להנות ממנה. ככל שהעמקתי את התרגול שלי , יחד עם שאר הכלים שניתנו לי באותה תכנית הבנתי שתפילותיי נענו. אלוהים אכן שלח לי את המורה שלי. אבל הוא לא היה טומי רוזן. המורה הזה הוא (או יותר נכון היא) אני. הגוף שלי, הנשימה שלי. הרוח שלי, הסאט נאם שלי. זה מה שחסר לי לפני כן. כי עד אז נשענתי על דברים חיצוניים לי וגם השארתי את הגוף שלי מחוץ למשוואה.
פתאום הבנתי את האבוסרד שבזה – הלא הגוף שלנו נמצא ביסודו של כל התמכרות אז איך יתכן שהשיטות הכי פופולאריות לטיפול בהתמכרויות מתעלמות לחלוטין מהדבר הזה?
המסע החל דרך קונדליני יוגה
נרשמתי לקורס מורים ויצאתי למסע מיוחד שנמשך עד היום.
כחלק מהמסע הזה הוכשרתי כמדריכה לתכנית של קונדליני יוגה לטיפול בהתמכרויות (Beyond Addiction של סאט דארהם וד"ר גאבור מאטה) וצללתי לעומקה של סוגיית ההתמכרות. עד מהרה למדתי שמקורה של כל התמכרות היא בטראומה ולמעשה התמכרות היא לא הבעיה אלא רק סימפטום או פתרון לא מוצלח לבעיה עמוקה הרבה יותר.
נפתחתי לעולם הטראומה – בהרצאות, בלימודי התואר השני שלי בעבודה סוציאלית, בקורסים רבים שלקחתי, בכתיבת תזה בנושא ובטיפול אישי שהתחלתי. והקודליני יוגה תמיד היתה שם. ליוותה אותי לאורך כל הדרך והיוותה עבורי מפלט מנחם ברגעים המציפים, מקור לעוצמה וכוח ברגעי פחד ושבירה, פתח לגילויי עמוק, תובנות משנות חיים ופריצות דרך משמעותיות. תבניות של חיים שלמים, אולי אפילו דורות שלמים, החלו להתפורר ובמקומן החלו להפתח נתיבים חדשים שאפשרו לי חופש ושמחה. חזרתי אל הגוף שלי. חזרתי אל עצמי.
כמה שנים חלפו מאז, כשש שנים ליתר דיוק, וחיי המקצועיים והאישיים סובבים סביב נושאים של טראומה, התמכרויות, נשים וקונדליני יוגה והם כרוכים כולם זה בזה.
מהפך ושבר
לפתע מגיעה הידיעה על מעשיו של יוגי בהג'אן. בהתחלה, חשבתי לעצמי – טוב, בסדר, זה לא מפתיע. אף פעם לא אהבתי או התחברתי לדמותו של יוגי בהג'אן והמון מורים רוחניים הסתבכו עם נשים, ויצרים בלתי נשלטים. ניסיתי לשמור את הדברים בפרופורציות ועל אף הקושי שבדבר השתדלתי לא לקפוץ למסקנות מרחיקות לכת ואף ניסיתי להישאר מחוץ לדרמה שהתחוללה. אך כאשר יצא הדוח שהכיל בתוכו אין סוף עדויות – חל מהפך ושבר עמוק נוצר בתוכי.
גיליתי שיוגי בהגאן לא היה "סתם" מורה שחצה גבולות עם התלמידות שלו אלא אדם שפגע במספר רב של נשים בדרכים הכי אלימות וכוחניות ופוגעניות שאפשר. הוא פעל באלימות קשה, מתעללת, תוך ניצול ציני של הכוח שלו. הוא אנס, היכה, איים, פצע, שיקר, השתיק, כפה והשפיל. יתכן שהדברים מכעיסים חלק מהקוראים כי הדברים לא הוכחו. או אולי נדמה לכם שאני מגזימה, או שהנפגעות עצמן הגזימו. אבל אני בוחרת להאמין. נקודה. אני בוחרת להאמין כי אין אף אישה או בן אדם שיכול או רוצה להמציא דברים כאלה. וכי יותר מידי שנים למדנו לא להאמין. וכי יותר מידי שנים שיתפנו פעולה עם ההשתקה שנכפתה על אותן נשים ונשים בכלל. אני מאמינה. נקודה.
אני תוהה לעצמי, איך שיטה שסייעה לי להירפא מהטראומות האישיות שלי, והעניקה לי כלים לסייע בתהליכי ריפוי של נשים רבות נהגתה והועברה על ידי אדם שבו בזמן ביצע כאלו פשעים וגרם לטראומות קשות מנשוא אצל תלמידות ומורות שאותן "לימד".
כן, אני רוצה לדבר על הטראומות שאיתן מתמודדות חלק לא קטן מהנשים האלה.
טראומה והחוויה הפוסט טראומטית
אני מצטטת מתוך התזה שזה עתה סיימתי לכתוב:
"בבסיסה של החוויה הפוסט טראומטית, עבור נשים שעברו פגיעה מינית, עומד המופע הסימפטומטי של הפוסט טראומה הכולל חרדה מתמדת, רמות גבוהות של דריכות ועצבנות, נדודי שינה, סיוטי לילה, פלאשבקים, הפרעות אכילה, אי-שקט, חוסר ריכוז ואף התקפי חרדה, זעם ופאניקה. סימפטומים אלו מתעוררים או מועצמים על ידי טריגרים חושיים, שמחזירים את חוויית הטראומה כאילו שהיא מתרחשת בהווה. הסיבה לכך נעוצה בהיותה של הטראומה תופעה חושית, פיזית, ביולוגית ונוירולוגית, המופעלת על ידי מנגנוני התמודדות עם דחק (Levin, 2010; Van de Kolk, 2003).
אולם, כאמור, פוסט טראומה מינית היא הרבה מעבר למכלול של סימפטומים. יש לה השפעות נפשיות ארוכות טווח והיא כוללות בתוכה חוויה עמוקה של ניתוק, שבר, אשמה, בדידות וחוסר אונים. תקיפה מינית מערערת את הנחות היסוד של הפרט בנוגע לביטחון הבסיסי בעולם ובמערכות יחסים ומשפיעה על האופן שבו הנפגעות תופסות את עצמן. היא מנפצת את מערך האמון שלהן בעצמן, במערכות היחסים שלהן ובעולם. כמו כן התקיפה המינית גוזלת מהנפגעת את השליטה על גופה ונפשה ושוללת ממנה את זכות הבחירה החופשית Herman, 1992; Levin 2010; Odgen, 2009; Siegel, 2009; Van Der Kolk, 2003)."
יתרה מכך, סביר להניח, שלאור אופי הפגיעה ומערכת היחסים שהתקיימה בין יוגי בהג'אן לנפגעות – אצל לא מעט מהן התפתחה פוסט טראומה מורכבת (CPTSD), שכן מדובר בפגיעה בין אישית, מינית ופיזית ממושכת שבוצעה על ידי אדם קרוב, דמות שאמורה היתה להיות מיטיבה, דמות שניתנה בה אמון, דמות הורית, מורה רוחני. חלק נכבד מהנשים, כפי שתואר בעדויות שלהן, נמצאו תחת שליטתו של יוגי בהג'אן שכמו החזיק אותן בשבי על ידי איומים, הפחדות, איסורים והגבלות שפקד עליהן. ואני לא רוצה בכלל לדבר על כל השותפים הדוממים יותר והדוממים פחות שעמדו מלכת, ששיתפו פעולה, שאפשרו לזוועה הזו להתרחש.
התוצאות של טראומה מורכבת הן קשות וכואבות. הן יוצרות שבר עמוק בתפיסת הזהות, ביכולת לנהל מערכות יחסים תקינות במהלך החיים, ביכולת להרגיש אדם שלם.
הפגיעה היא עמוקה והשבר הוא בלתי ניתן לתיאור.
ושוב, אני מתנצלת על הדברים הקשים אבל זו עמדתי והיא מתבססת על מחקרים וחומרים תיאורטיים כמו גם על ניסיון מקצועי. אני מרגישה שחשוב שהדברים יאמרו. שלא נסיט את המבט ונרכך את התמונה. כי יותר מכל – ניתנת לנו ההזדמנות ללמוד על טראומה, ללמוד את מהותה ואת השלכותיה ולבחון כפרטים וכקולקטיב כיצד אנו יכולים לסייע. מה אנחנו יכולים לעשות.
הימים ימים קשים. רק לפני שבוע שמענו על האונס המזעזע של 30 גברים שעמדו בתור כדי לחדור אל גופה של נערה בת 16, ששתתה יותר מידי, שהיתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. ימים של שחיתות, אלימות הולכת וגוברת, הולכת שולל, אובדן כיוון.
בדיוק כפי שיוגי בהגאן צפה. בדיוק כפי שאמר שיקרה. הוא לימד אותנו והכין אותנו לרגע הזה והנה אנחנו עומדים בפניי המבחן האמיתי.
Will we stand the pressure of time?
תקופה סוערת
האם נצליח לעמוד יציבים אל מול הסערות שמתחוללות? נביט לאמת בעיניים, ונדע להקשיב לאמת הגבוהה שלנו ולפעול על פי מצפון נפשנו?
האם נצליח להתעלות מעל הכאב והסבל – ולהחזיק פה בתנוחה מושלמת ולדעת ש:
Keep up and you will be kept up. There is a way through every block.
לפעמים בא לי להישבר. להרים ידיים. לפרוש מהמשחק. זה כואב מידי. קשה מידי. חשוף מידי. אפל מידי. ביום שישי האחרון רגע לפני שהייתי אמורה לצאת ללמד – התפרקתי. שטף של דמעות עלה מתוכי. דמעות של כאב עצום, של אכזבה קשה, של כעס, של נבגדות, של זעם. רציתי ללמד שיעור של ריפוי ולהקדיש אותה לכל הנשים הנפגעות – אבל הקונפליקט הפנימי, הפרדוקס הבלתי מתקבל על הדעת – לא אפשר לי זאת. הרגשתי משותקת וחלשה.
הרמתי טלפון לשרית, מורתי, ובכיתי. היא נשמה איתי אל תוך הבכי, החזיקה עבורי את המרחב וביחד פילסנו את הדרך חזרה לכאן ועכשיו.
אני אלך ללמד, מהמקום שבו אני נמצאת בדיוק. אביא את הכאב ואת הבלבול. ובעיקר אביא את עצמי – כי התרגול הזה הוא שלי. ולא של אף אחד אחר.
באופן מפתיע ומאוד יוצא דופן, נכנסו לשיעור שני גברים חדשים שלא הכרתי. נראה שהתבלבלו ובמקום להכנס לחדר כושר נכנסו בטעות לסטודיו, ושבמקום לנסוע לאילת, הגיעו בטעות לצוקים.
נשמתי נעתקה. הכנתי שיעור של שאקטי. שיעור מדיטטיבי, למתקדמים. ולנשים. כי בדרך כלל אין לי גברים בשיעור. לקחתי נשימה עמוקה ושיתפתי את התלמידים במקום שלי, ברגשות שלי, ובמה שתכננתי לשיעור. אמרתי לשני הגברים שזו זכות בשבילי שהגיעו דווקא לשיעור הזה והודיתי להם על כך. הם זרמו ונהנו ורקדו את הAdi Shakti המלא – 18 דקות.
מה הבנתי
בסיום השיעור נשארתי לשבת על המזרון והבנתי.
אני לא אתן ליוגי בהג'אן ולמעשים שלו לקחת ממני את הקונדליני יוגה.
אני אמשיך להפיץ וללמד את התרגול הזה בקונטקסט הטיפולי והמרפא לנשים ולגברים שנפגעו.
אבל משהו יצטרך להשתנות. אני עוד לא יודעת מה.
אני אביא את עצמי בראש ובראשונה. אשמיע את קולי, אקרין את אורי ואשתדל לחיות ביושרה ואינטגרטי עם עולם הערכים שבו אני דוגלת.
אמשיך לחזק את הסנטר שלי. ואמשיך ללמוד מהמורה הכי גדולה שלי – שהיא אני.
דעו לכן שבכל שיעור שאתן מלמדות ומלמדים ישנם תלמידים ותלמידות שעברו טראומות. שמתמודדים עם פוסט טראומה, התמכרות, עוררות יתר, דיסוציאציה ועוד.
דעו לכן שאתן מחזיקות בכוח ריפוי גדול אם רק תדעו להנגיש אותו באופן הרגיש ביותר. מתוך מודעות והכרה במהותה.
והפרדוקסאליות קיימת. ותמיד תהיה קיימת.
כמורה לקונדליני יוגה – כנראה שאחזיק בתוכי את הקונפליקט הזה לנצח.
זוהי מהותה של טראומה. הפרדוקסאליות, הסתירות הפנימיות. וזוהי אולי מהותם של החיים בימינו. בזמנים של היום. ואולי זו ההזדמנות הגדולה ביותר עבורנו. ללמוד להחזיק את שני הקצוות בו זמנית. להכיל את הסתירה הפנימית. ולהסכים לה. על אף הקושי שבדבר.
מי יתן ונצליח וכשנכשל, נקום וננסה שוב.
מי יתן ונדע להיות שם עבור כל אישה ואיש שאי פעם נפגעו, שאי פעם נשללה מהן חרותן, שאי פעם נלקחה מהן תמימותן.
מי יתן ויופחתו הפגיעות, הניצול, האלימות.
מי יתן וגם גברים שאיבדו את דרכם ופעלו בדרכים פסולות – יזכו בריפוי עמוק.
מי יתן ונזכה כולנו בריפוי עמוק. רגע רגע. דקה דקה.
סאט נאם
