אני מאוד אוהבת את המיינד, את החלק החושב, שמגיע למסקנות, שיוצר תבניות דרכן קל להסתכל על דברים, שעוזר לי להבין איפה כדאי להשקיע מאמץ כי הוא ישא פרי, ומה לגמרי לא סביר (לעוף עכשיו באוויר כמו ציפור).

בעידן הקודם המיינד, המוח, הראש הם אלו ששלטו. הפרספקטיבה דרכה הסתכלו על החלטות, הדרך לקבל החלטות היתה: "האם זה הגיוני" או "האם זה סביר". החשיבה היתה לינארית. הדרך היחידה מנקודה A לנקודה B היתה הקו הישר שמחבר אותם.

נשמע ממש הגיוני, נכון?

בעידן הזה התפתחו כל מיני עזרים "הגיוניים", מוצרים "הגיוניים", גישות התפתחות "הגיוניות" ואפילו גישות "הגיוניות" לחינוך ילדים (אלוהים ישמור, אני אדבר על זה בהמשך).

כל הדברים ה"הגיוניים" האלו, שיש בהם המון הגיון ומעט מאוד לב הביאו להרס וחורבן בתחומים רבים: מפצצת האטום/מימן שהיא פתרון מאוד הגיוני לבעיית "מהו הנשק שאי אפשר להתמודד מולו", פיתוח עוד ועוד תרופות לפתרון בעיות בריאותיות כדי להקל על הסימפטומים בלי הבנה עמוקה של מה יוצר את המחלה, ועד דיכוי ואפליית נשים מסיבות הגיוניות בדרכים מאוד הגיוניות.

יש בנו עוד חלק חשוב – הלב. הוא אולי לא מבין את שפת ההגיון, אבל להגיון אין שום טעם בלעדיו. אין שום הגיון באהבה. אבל אהבה היא זו שנותנת את המשמעות והטעם לחיים.

הלב עבורי מייצג גם את הרגשות. את המקום שמרגיש רגשות.

הלב מייצג קירבה ביני לבין אנשים אחרים. קירבה שהיא ההיפך מניכור.

הלב הוא האיבר שהשדה האלקטרומגנטי שלו הוא החזק ביותר (יותר מהמוח) ולכן אם אני רוצה לרטוט משהו לעולם או לעשות שינוי, המקום להתחיל בו הוא הלב.

בעידן הקודם רגשות היו "בעיה". משהו רע שצריך להסתיר, להתעלם ממנו, לחנוק אותו….

אם נתייחס ל4 הרגשות הבסיסיים: שמחה, כעס, פחד ועצב. אפשר לראות שבתודעה הקולקטיבית המערבית אף אחת מהן היא לא דבר רצוי וחיובי.

– מי ששמח הוא: מסומם/לא רצינית/לא מבין מהחיים שלו.

– מי שמביע כעס נתפס כ: אגרסיבי/פוגעני/מסוכן ובכלל כדאי להתרחק ממנו. (תרגיל למתקדמים: איך אתם מגיבים כשהילד/ה שלכם כועס? מה אתם מרגישים? איזה מסר אתם מעבירים? "זה בטוח לכעוס? מותר לך לכעוס?").

– עצב נראה: דכאוני/אובדני/לא פרודוקטיבי/איטי, ועוד ועוד.

– יש הרבה אמונות על פחד כמו שאם מפחדים ממשהו, בדיוק הוא מגיע. ובכלל פחד לא נראה כמו רגש רצוי נכון? כולנו רוצים להיות אמיצים.

שימו לב שהדה-לגיטימציה הזו לרגשות היא משהו שרובנו למד כבר בילדות מההורים שלנו.

וזו כמובן לא אשמתם. הם למדו את זה מההורים שלהם, וכך הלאה.

והסיבה לזה היא שרגשות הם דבר לא הגיוני, בלתי צפוי, ובכלל בחברה מתועשת ששואפת ליעילות ויצרנות, כל הרגשות האלה הם רק מטרד.

מבחינת המיינד, רגשות הם הפרעה לפעולה התקינה. רגשות מפריעים לחשוב בבהירות.

דורות רבים שיתפו עם זה פעולה. אנחנו כבר לא. אנחנו לא יכולים. כי אנחנו חיים בעידן בו הלב מבקש את הממלכה שלו.

כשיוגי בהג'ן לימד הוא הביא לראשונה רעיון מהפכני: במקום הימנעות מהצ'אקרות התחתונות (כי הרי אנשים רוחניים ומי ששואף להיות יוגי ולהתפתח צריך להתעלות מעל ה"צרכים הנמוכים"), הוא עודד את תלמידיו לטפח בסיס חזק כדי לפתוח את צ'אקרת הלב ולהישאר בלב.

וזה בעצם המפתח בעיניי. הצ'אקרות התחתונות – החיבור לאדמה.

קחו זרע של עץ. שימו אותו באוויר ותשקו במים (רגילים). האם הוא יצמח? בוודאי שלא. מנסיון, הוא ינבוט אבל בגלל היעדר אדמה הוא ירקב ויקמול.

קחו את אותו זרע, שימו אותו באדמה ותשקו במים. עכשיו הוא יכול לצמוח ולשגשג.

זה בדיוק מה שיוגי ג'י מדבר עליו – כדי לצמוח באמת, להתפתח באמת, מתחילים באדמה ומשם צומחים – דרך הלב אל הצ'אקרות העליונות.

אפשר להסתכל על הלב כעל מצפן שקובע את הכיוון. הלב בו נמצאים הרגשות הוא הדרך של הנשמה לכוון אותנו בחיים האלו. אפשר לראות שהחיבור לנשמה הוא דרך הלב. כי כשמגיעים לקבלת החלטות אפשר לתת סיבות הגיוניות לכל דבר (אפילו לפיתוח פצצת אטום). אבל כשמשתפים את הלב בתהליך מקבלים מצפן – מה עושים ומה לא. פחד הוא מנורת אזהרה שנדלקת. כעס מספר לי שחצו את הגבולות שלי, עצב מאפשר לי אבל ופרידה ממה שכבר לא נוכח בחיי וכך אפשר להתחיל מחדש באמת, ושמחה מאפשרת לי מנהיגות, הובלה, ונוכחות באושר.

איך אני יודעת מה הייעוד הנשמתי שלי? מה הנשמה שלי רצתה כשהיא באה להתגלם פה במציאות הפיזית? לפי הרגשות שלי: מה מלהיב אותי ומה לא מעניין?

יוגי ג'י מזמין אותנו להרגיש. לתת לרגשות לזרום. לא כהפרעה לחיים, אלא כמה שמאפשר חיים.

איך נותנים לרגשות לזרום? במקום לחשוב עליהם מהראש – מרגישים אותם בגוף. נותנים להם את כל המקום, את כל הבמה. רגשות הם כמו מים, הטבע שלהם להיות בתנועה. כמו שאין צורך לעשות משהו כדי שמים יזרמו, חוץ מלתת להם מקום, כך אין צורך לעשות משהו כדי שרגשות יזרמו, רק לתת להם מקום. והמקום הוא הגוף שלנו.

כמה משפטים על חינוך ילדים בדרך הלב ולא בדרך ההגיון מכיוון שהנושא קרוב לליבי ואני עוסקת בו רבות (לפני שאמליץ על קריות מתאימות). הילדים שלנו (החיצוניים והפנימיים) לא בקיאים בשפת ההגיון. הם בקיאים בשפת הלב ויכולים ללמדנו לדבר בה.

בעידן הקודם המיקוד בחינוך ילדים היה סביב גבולות – מה הגיוני וסביר לילד ומה לא.

בעידן הזה שהלב במרכזו, השאלה שמובילה את החינוך שלי היא מה אוהב כלפי הילד שלי? מה ירחיב את ליבו ואת ליבי? וזה אומר שכמו בעידן הקודם – עדיין אסור לגעת בשקע חשמלי ואסור לשים ידיים באש כי זה לא מרחיב אף לב אלא גורם לכאב מיותר. אבל בניגוד לעידן הקודם, אם הילד שלי מתמודד עם קושי, אני לא מתווה לו גבולות כדי להראות לו את הדרך, אני לא כופה עליו את הדרך בה אני הייתי פותרת את הבעיה, אלא אני מתקרבת אליו בנוכחות אוהבת ונמצאת איתו כשקשה לו. לא מחפשת פתרונות הגיוניים (כמו גבול, לקנות משהו, לנזוף בו…) אלא פתרונות שבאים ממעמקי הלב שלי והיצירתיות שלי. הוא שואל אותי שאלה על איך חיים פה בעולם הזה ואני עונה שוב ושוב: באהבה ובקרבה.

יש מדיטציות וקריות רבות לאזור הלב. הקריות שעזרו לי בדרך הזו ואני ממליצה עליהן בחום:

Sahibee Kriya – Inner workout

Kriya for the Essence Of Self – Inner workout

Magnetic Field and Heart Center – Sadhana Guidlines

——————————————————————————————

** אני מודה לאור קורן שלימד אותי הרבה על רגשות ועל חיים בדרך הלב.

ותודה מיוחדת לילדים שלי: גילי, אורי ודניאל שהם המורים הפרטיים שלי לחיים מלאי אהבה ולב.

אביבית ברקוביץ' עובדת היי-טק לשעבר שיצאה למסע בעקבות הלב.

כיום אני מורה לקונדליני יוגה ומטפלת במבוגרים ובהורים כדי למצוא את דרך הלב: להגשים את מה שהלב מבקש, להורות מתוך הקשבה אמיתית לילדים בגישת הורות כמעשה ניסים.

אני מאמינה שהקשבה עמוקה, הקשבה מהלב היא הדרך להקשיב למה שבאמת בונה את החיים שלנו. אם אני רוצה משהו אחר שיקרה בחיי, עליי להקשיב ללב שלי כי הוא זה שיצר את כל זה באמת.

אני מלמדת קונדליני יוגה בעתלית, בכרכור ובחיפה. ומדריכת סיורי ליקוט צמחי בר למאכל בכל הארץ.

הבלוג שלי