סייבה: עבודה התנדבותית, שרות, שרות לקהילה, שרות למורה, עבודה המוצעת לאלוהים (במסורות ההודיות).
יצאנו לנסיעה ספונטאנית לגמרי. ההחלטה לנסוע היתה מפתיעה וקרתה כשבועיים מיום הנסיעה. לאחר ציפייה מורטת עצבים לקבלת הויזה, יומיים לפני הטיסה קיבלתנו את האישור והופ לארוז.
ערב נסיעתנו להודו נודע לנו שנושא הניוזלטר הבא בנושא סייבה, ולקחנו על עצמנו בשמחה את המשימה לכתוב מאמר.
את המסע התחלנו בדלהי ושהינו שם זמן קצר מאוד. החוויה האמיתית והמשמעותית התחילה למעשה למחרת כשהגענו לרישיקש – אחת הערים הקודושות ביותר בהודו, הבית של הרישים. עיר שכולה רוח, אמונה, טקסים, סגידה ואהבה. ברקע נשמעים צלצולי פעמונים וניחוח קטורת משלל מקדשים, אשרמים, בתי עסק ובתי התושבים אשר מיד מכניסים לאווירת הקדושה. וכל זה לצד רעש מנועי הריקשות, זיהום ברחובות, זיהום אויר, פרות וקופים מהלכים חופשי, רחובות הומי אדם ובתוך כל הבלגן תחושה של שקט. ובין קדושה לזוהמה, הכל פועל בהרמוניה.
ליה ביקרה מספר פעמים רב ברישיקש לפגוש את מורתה האהובה דווי וונמאלי – מאטג'י (אם ומורה רוחנית) אשר מתרגלת בהקטי יוגה, היוגה של ההתמסרות. התרגול שלה מוקדש לקרישנה. האשראם וחדר המדיטציה תמיד עטורים שזירות פרחים טריים, מונחים על צווארו של קרישנה, על המזבח ובכניסה לבית על גאנש. בכל ערב בסוף טקס האראטי (טקס אש) מוגשים לכל המתרגלים פרסד – דברי מתיקה.
המקום הראשון אליו נסענו מתחנת הרכבת היה אל שוק העיר לדוכן קטן על הגדות הגנגה לשזירת פרחים והתחנה הבאה לחנות ממתקים הודים. במשך השנים הפכה להיות זו מסורת של פתיחת הביקור באשראם וכך גם בימים הבאים.
החיים באשראם הם מאוד מובנים: מוהן-ג'י, השותף הרוחני של מאטג'י אחראי על כל התחזוקה היומיומית של המקום, החל מקניות, תיאום השהייה למבקרים, ניהול הפיננסים (קבלת תרומות, נתינת תרומות, הוצאות שותפות וכו') וכלה בהשתתפות ונגינה בהרמוניום בטקסים השונים.
באשראם מתגוררת משפחה אשר מתחזקת את מקדשו של קרישנה ואת הגינה- טיפוח הצימחיה וגירוש הקופים מהחצר. אב המשפחה הוא כוהן מתלמד, תחת הנחייתה של מאטג'י.
מאטג'י מתחילה את יומה ב-5 בבוקר. היא מצלצלת בפעמוני המקדש כדי לציין את התחלת התפילות וכדי להזמין את העוברים והשבים להשתתף. היא נכנסת למטבח ומתחילה בהכנת ארוחת הצהריים, שזהו בעצם המזון שאותו מקדישה לקרישנה ולאלים השונים בטקס הבוקר – פוג'ה. המזון מוצע לכל האלים שעל המזבח עוד לפני שטועמים אותו – לפי המסורת ההינדית המזון לא נטעם ואת הפרחים לא מריחים לפני שהוגשו לאלים כמנחה הניתנת בשלמותה.
בשעה 8 בבוקר בדיוק חל טקס הפוג'ה: מאטג'י מביטה לעבר ההרים במזרח ואל נהר הגנגה למרגלותיהם. מניחה את ידיה בתפילה ושרה את הגייטרי מנטרה –
Aum Bhur Bhuvah Swah, Tat Savitur Varenyam
Bhargo Devasya Dhimahi, Dhiyo Yo Nah Prachodayat
הטקס כולל הגשת מנחה לאלים, מזון, אש, מוזיקה, בשמים, ביגוד, פרחים, מי גנגה, שירת 108 שמותיו של וישנו ובו זמנית מניחה עלי כותרת בסידור מרהיב על המזבח.
הטקס מסתיים בהשתתחות בפני המזבח וקבלת ברכות, שתיית מי גנגה ועלי טולסי- ריחן קדוש וציור טיקה (נקודה בין הגבות) מאלגום-sandalwood.
לאחר סיום פולחן הבוקר וארוחת בוקר מתחילה מאטג'י את מטלות יומה שכוללות אוזן קשבת ומענה לנזקקים, אם במענה ועצה או במתן תרומה. היא כותבת ספרים, כותבת הרצאות אותן מעבירה בכל העולם, היא זמינה להתכתבות עם תלמידיה, וכאשר מבקרות קבוצות היא מציעה סאטסנג (Satsang).
סייבה הוא חלק בילתי נפרד מחיי האשראם. בטקסים הרוחניים הסייבה היא בנתינה לאלוהים. הסייבה היא גם בשירות למורה ולאשראם עצמו: עריכת שולחן, רחיצת כלים, הכנת אולם המדיטציה לקראת כל תרגול, חלוקת שירונים וכריות ישיבה, הדלקת נרות, וסידור האולם בסיום. משימות כגון ביקור חולים, חלוקת אוכל לנזקקים, וכל אשר מתבקשים לעשות.
הכל קורה ללא מאמץ, באהבה ומסירות של כל הסובבים. ובאופן פלא כל מצטרף חדש מיד משתלב בעשייה בחדווה. האנרגיה של פתיחת הלב חודרת לכולם, ומה שעשוי לחוש כמטלה בכל מצב אחר, הופך לעונג של עשייה.
בלב כבד עזבנו את רישיקש…..אך לא שיערנו שחווית הסייבה בהתגלמותה עוד לפנינו…
Har Har Har Amritsar
אמריטסר – העיר הקדושה לסיקים בה שוכן מקדש הזהב. אמריטסר היא עיר גדולה, עמוסה ושוקקת חיים, ככל עיר גדולה בהודו. הנוף השתנה, מנהר והרים, למישורים ונוף אנושי אחר לגמרי. הסיקים הם אנשים יפים עם עיניים מאירות, חבושים בטורבנים בשלל צבעים והנשים לבושות בבגדי פונג'ב, עתירי בדים צבעוניים.
בשעות הערב הגענו אל המקדש המוזהב. בכניסה למקדש תחנה ראשונה בעמדת הפקדת הנעליים. בזמן שהמתנו בתור חזינו בשורה ארוכה של נשים מצחצחות את נעלי המבקרים ושרות wahe guru, wahe guru באקסטזה. זו היתה החוויה הראשונה של סייבה באמריטסר.
המקדש במלוא הדרו השתקף במים הקדושים המקיפים אותו. נשארנו פעורות פה מהיופי הנגלה לעיננו. ירדנו אל הרחבה המקיפה את המקדש, אשר כולה שיש משובץ דוגמאות מרהיבות והיא בוהקת. מיד מצאנו חלקה קטנה של שיש כמה צעדים ממדרגות הגישה והתיישבנו לשירת So Purkh. לקראת סיום הסדהנה שלנו שמנו לב שאנו מוקפות במתעניינים רבים.
התהלכנו במסדרונות המקדש בין אלפי המבקרים כאשר מזמורי תפילה מתנגנים ללא הרף.
בביקרנו באמריטסר ליווה אותנו מדריך צעיר בשם גוטהם, הוא הפנה אותנו אל מחוץ לרחבה כשאנו צועדות בין ההמונים ולפתע ידיים מושטות לעברנו, מגישות לנו צלחת, קערה, וכף ואנו נסחפות לכיוון אולם רחב ידיים שבעוד רגע יפתחו דלתותיו ואנחנו ועוד יותר מאלף אנשים, בסדר מופתי, יזרמו פנימה. עם פתיחת הדלתות כולם התיישבו בשורות ארוכות ומדויקות על גבי שטיחים, מניחים את כלי האוכל מולם. צוות המגישים החלו מגיעים מכל עבר עם דליים של אוכל בסיסי: דאל, אורז, צ'פאטי ודייסת אורז מתוק לקינוח, הכל קורה במהירות ויעילות ובתוך דקות ספורות מתרוקן האולם לקראת הסועדים הבאים.
ביציאה מהאולם מסרנו את הכלים לרחיצה ונגלה לעיניינו מטבח עם מאות עובדים ורוחצי כלים. וזאת היתה התחנה הבאה במקדש – לנגאר – הגשת ארוחות לכל המעוניין, ללא הפרדה של עמדות, גיל, צבע או מין בחינם. הם מגישים אוכל ל-200,000 סועדים כל יום! יצאנו מהלנגאר מסוחררות ובתחושה של התרוממות רוח. החוויה היתה בילתי נתפסת.
עוד לפני שידענו מרגוע מצאנו את עצמנו בתוך מקדש הזהב, ממש תחושה של בית מקדש, עם עבודת שיש מורכבת שלא נופלת ביופיה מהטאג' מאהל. בתוך המקדש היינו מוקפות בסיקים לובשי מדים מפוארים, מגינים על הגורו – הספר סירי גורו גראנט סהיב, ממנו קוראים כל היום ובלילה מוציאים את הספר ומשיבים אותו לבנין סמוך למשמורת.
בצאתנו מהמקדש החלו מתנדבים בהברקת רצפות השיש בחלב. כל העבודות השונות במקדש הן עבודות סייבה.
למחרת היום הגענו בהתלהבות אל המקדש ולקראת הכתבה על הסייבה נגשנו אל המתנדבים שמשרתים את הסועדים ובקשנו שיספרו לנו על השירות שלהם.
מגיש הצלחות, בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, סיפר לנו שהוא לוקח חופשה של עשרה ימים בכל שנה כדי לעשות סייבה במקדש. תוך כדי השיחה הוא נתן לכל אחת מאיתנו ערמה של צלחות להגיש לסועדים. עמדנו שם ובמקום לראיין, קיבלנו את ההזדמנות לחוות בעצמנו. כפי שמורנו יוגי בהג'אן לימד אותנו, התובנות באות מתוך החוויה עצמה.
חילקנו מאות של צלחות, ועכשיו אנחנו היינו בצד השני – הנותן. וכולם מחייכים, המגישים, העוברים והשבים. ולהפתעתנו אפילו גוטהם המדריך לא נשאר אדיש, הסייבה דבקה בו והחל אף הוא במלאכת דחיפת עגלות.
עם כל צלחת שהגשנו נאמר לנו להגיד wahe guru, wahe guru… .
כל מי שבא מקבל שירות באהבה. חווינו מהי סייבה. הלב נפתח, מדיטציה מושלמת, השתקפות של עצמנו בעיני כולם. God and me, me and God are one
והנה הגיע הטיול שלנו לסיומו. קפיצה לדלהי בדרך הביתה. נראות אחרות לגמרי מהיום הראשון בדלהי. קורנות אור, עמוסות חוויות וגם קצת עצובות לעזוב…
להדס היה זה ביקור ראשון בהודו אך כנראה לא האחרון. אנחנו כבר מתכננות את הנסיעה הבאה…אז מי רוצה להצטרף?
הארי אום, נמסטה, סאט סרי אקאל
באהבה מאיתנו.
הדס ויגל מתרגלת קונדליני יוגה ומדיטציה משנת 2003 בניו יורק, שם גם הוסמכה כמורה. מאז מקדישה את זמנה בתרגול ובהדרכה וממשיכה להעמיק בלימודי היוגה. הקימה ומנהלת את קונדליני יוגה בירושלים מ-2007. www.yogayoga.co.il
ליה (Amar Atma kaur ) ילידת אוסטרליה, עלתה לארץ בשנת 1980. אם ל- 2 בנים, גרה ומלמדת קונדליני יוגה בצפון תל אביב. מתמחה באדריכלות ועיצוב פנים הוליסטי, ומארגנת טיולים רוחניים לקבוצות קטנות לצפון הודו.