מאת רונית ורדי
בדרך הביתה , בטיסה, חושבת על החוויה שעברתי בשבוע האחרון.
נסעתי מבלי לדעת ממש לאן. ידעתי שזוהי שיטת ריפוי עתיקה, ושזה קשור למדיטציה. שום דבר מעבר.
הגענו לפרוג'ה, באיטליה, והנה אני מוצאת את עצמי בקומת המרתף של מלון ,אולם ענק עם המוני אנשים… מאות… בקושי מצאנו מקום להניח מזרן יוגה ולהתמקם.
ואז הגיע גורו דב, מורה ידוע, מאסטר השיטה. יושב על כיסא גלגלים ויחד אתו עוזרים, מטפלים, מעריצים ועוד… כל האולם עומד על רגליו כשהוא נכנס.
כמובן שמיד התחילו ההתנגדויות.
וכשהוא התחיל לדבר-אפילו עוד יותר … לא ממש מבינים את הדיבור שלו, אין ממש את מי לשאול. צריך להסתדר. השיעור הראשון עבר. לא הבנו כלום. מה אנחנו עושים פה, מה הוא אומר, איך נעבור את השבוע…
בארוחת הערב ישבנו ליד בחור שהסביר לנו עם ברק בעיניים כמה השיטה נפלאה, כמה ששינתה את חייו, ואיך ממהנדס העוסק בבניה הפך למטפל שקורא אנשים באינטואיציה…?
ביום השני כבר הרגשתי בעצמי שמשהו קורה. חוויתי על עצמי תחושות שלא הכרתי. מדיטציות עמוקות מאוד. שקט מדהים. דממה. המעט שנאמר היה שאין מה להבין, ואין מה לשאול.
לקחתי פסק זמן. הרגשתי שצריכה לשנות גישה. במקום להתנגד ולא להבין. פשוט לחוות, להרגיש, להיות, להתנסות, לסמוך, ובעיקר להתמכר אל השקט הנעים הזה שחוויתי בכל תרגול ובכל מדיטציה.
מיום ליום השקט הלך והתעצם. למדנו בלי מילים, בלי ספר או הוראות מפורטות. כל אחד מבין משהו, כל אחד חווה משהו. אין נכון או לא נכון. יש חוויה.
מיום ליום התרגול נהיה ברור יותר, יושבים במדיטציה, לפעמים עם מנטרה, לפעמים בלחש או בלי קול, בדממה.
כבר אין התנגדות ונותרה רק הערכה רבה לדרך, לשיטה, לאיש שפיתח אותה, לאנשים המיוחדים שישבו לצידינו. הבנה שיש כאן משהו אחר.
אז מה בכל זאת למדתי?
לחזק את הניוטרל מיינד, את היכולת להיות במדיטציה בלי הפרעות, וכשיש הפרעות ללמוד לקבל אותן.
לתת לתחושות הגוף להנחות אותי, להבחין מתי זה שטף מחשבות ומתי זוהי שתיקה יקרה מפז. מתי האינטואיציה עולה, מתוך השקט. וגם למדתי כמה עוד יש ללמוד, כמה יש לתרגל. כמה עומק עוד קיים.
חוזרת הביתה עם הרבה שאלות, אבל לא ממש מחפשת תשובות. רוצה לתרגל ולבחון בעצמי. להתעמק, להרגיש, לחוות את המרחב.
תודה!