מורות בכירות מגיבות למאמר על התפתחות הוראת היוגה

במאמר "התפתחות הוראת היוגה – חלק 1" תואר השינוי במערכת היחסים מורה-תלמיד שמתרחש בקהילה של קונדליני יוגה.

בתורות הרוחניות של המזרח היחסים בין הגורו והתלמיד היו משמעותיים ביותר בהתפתחות הרוחנית של התלמיד, ותלמידים היו מוכנים ללכת מרחקים בחיפוש אחר הגורו שלהם, וכשמצאו אותו מתמסרים לו בשלמות. התמסרות למורה היא קונספט זר לתרבות המערבית האינדיבידואליסטית, ולכן אופן העברת הלימוד עובר שינוי והתאמה. האם השינויים האלה פוגעים במסורת רבת השנים של התורות העתיקות או שזו התפתחות טבעית והתקדמות שנדרשת בעידן החדש?

שלוש מורות בכירות מגיבות על המאמר של KRI:

תגובה למאמר – מאת רונית ורדי

לדעתי אנחנו משתנים כל הזמן, וגם שיטת ההוראה משתנית. העולם היום בנוי יותר ללמידה ביחד, בשיתופים ובקבוצות, ופחות למידה ממורה אחד " שיודע הכל".
המורה נמצא בתוך כל אחד מאיתנו, ולכן עלינו להשתתף בלימוד ולקחת חלק. לא עוד מורה אחד שמחליט מה ואיך ללמד, אלא יצירת מרחב ללמידה.
דבר זה יוריד את שליטתו של מורה אחד ואת ההליכה אחריו בצורה עיוורת.
מאחלת שנדע למצוא את המורה הפנימי בתוכינו.

באהבה רבה
רונית ורדי

תגובה למאמר – מאת גלי סאט פוראן ליבנה

כולנו יכולים בכל רגע נתון כמורים וכמורות ליפול אל המלכודות הרבות שטומן לנו המיינד. לכן, ההחלטה לא ללכת אחרי גורו יכולה להיות נכונה בעבור אדם אחד, אולם עבור האחר לא. גם מורים ומורות שאינם נחשבים כגורואים, בין אם מורים בכירים או מורים מתחילים, יכולים להעצים את תלמידיהם או לגרום נזק. לכל אדם שהולך בדרך של מורה יש יכולת בחירה מודעת באשר להתנהלות מול תלמידים. איננו יכולים להסיר את האחריות הזו מעצמנו, או מן הצד השני לקחת על עצמנו אחריות למעשים של אחרים. למורה יש עדיין תפקיד חשוב בעולם הרוח, במיוחד בקאלי יוגה, והמכשולים שהיו מאז ומתמיד נשארים גם עכשיו. לכן בעיניי יש יתרונות וחסרונות כפי שהוצגו במאמר, אבל המהות העמוקה יותר היא לימוד והעברה של הידע בדרך אותנטית ואתית. הדרך הזו מכילה בתוכה התמודדות עם המכשולים של האגו בכאן ובעכשיו. ברמה עמוקה יותר יש היבט של קרמה אשר הנשמה מגיעה איתה ושמפגש עם מורה מסוים או עם לימוד הם חלק מהמסע של הנשמה בחיים הללו. בכך אני בעצם אומרת שלקיחת אחריות אישית חשובה במידה רבה, גם עבור המורה וגם עבור התלמיד.ה, והחקירה הפנימית היא העיקר. ברוח הזמנים והמקומות שבהם אנחנו חיים, אולי אפשר לראות את הגבולות הברורים של המורים ביחס לתלמידים יותר בבהירות. ללמד את עצמנו להשאיר תמיד פתח לשאלות שמאתגרות ומטילות ספק במורה עצמו וגם בדרך. ללמד ולאמן את עצמנו כמורים וכמורות להשאר תמיד פתוחים וענווים לכל פגם בתוכנו שיכול להכשיל, כמו גם למעלות שיכולות לרומם אחרים.

בעצם, הלימוד של קונדליני יוגה (כפי שלימד יוגי בהג׳אן) מתאים לרוח הזמנים מכיוון שהוא אינו מציע חניכה אישית על ידי גורו אחד. התרגול הוא החניכה האישית שלנו. בשנתיים האחרונות לקחתי על עצמי ללמוד יותר לעומק על מה בדיוק הלימוד בנוי. זה כולל פירוק של הלימוד, בין אם מנטרות או קריות או כל חומר לימוד אחר, על מנת להבין את הבסיס או המקור של הדברים. אכן היו דברים שמצאתי אותם לא מדויקים למסורת כזו או אחרת, ומצאתי את עצמי במקום שבו אני צריכה להחליט אם אני ממשיכה רק כפי שלימדו אותי או מתחילה לבחון, בתרגול אישי בעיקר, מה מדויק לי להמשך הדרך. מבחינתי, כמורה בקורסי מורים, זו הדרך שאלך בה. זו החניכה האישית שלי ואני סומכת על הדרך והעקרונות הרוחניים, המהווים עבורי בסיס תומך וחשוב גם בזמנים של ספקות וחוסר ודאות. מעבר לכך, חלק מן התכנים בלימוד נשארו בגדר תעלומה או לא ברורים לגמרי, וזו ההזדמנות להמשך לימוד וחקירה. הדלת נשארת פתוחה תמיד ללמד את עצמנו להיות מוכנים ככל שנוכל גם עבור מי שירצו ללכת בדרך הזו בעתיד.

גלי סאט פוראן ליבנה

תגובה למאמר מאת שרית מאור

המאמר הנ"ל הוא חלק מהצהרת הארגון למחויבותו לשינויים בתרבות שהייתה מאוד דומיננטית בהתנהלותו עד כה.
אכן, כפי שכתוב כאן, תרבות ההיררכיה הכוחנית, הטריטוריאליות, התחרותיות, מרכזיות המורה, השתקת קולות שמעלים ספק בדרך ההתנהלות, או בנקודת מבט כזו או אחרת על הלימוד, היו חזקים, ושלטו בשדה המשותף.
היה גם זלזול מתמשך במי שניסו להשמיע קולם באשר לפגיעות ולחציית גבולות אתיים מצד מורים.
הזלזול התבטא בהעדפת שלומו ויציבותו של המורה הכריזמטי, על קולותיהן של הנשים הפגועות, והתייחסות מועטה מדי ומאוחרת מדי.
מדוע? התשובות הן גם במערך השדה החברתי,  גם בשדה של הנפש, וגם בשדה הכלכלי – ואפרט בהמשך.

אני כותבת את זה לא רק מתוך התבוננות חוקרת ומנתחת, אלא גם כמי ששחתה במים האלה במשך שנים רבות, בניסיון לא לטבוע מול שיטתיות המערכת להחניק קולות שהיו אז אחרים ונדחקו לשוליים.
אפילו במהלך שנות ייסודה של קהילת קונדליני יוגה בישראל עברנו טלטלה גדולה, והצלחנו לבסוף להשמיע קול ברור מול התנהלותו של הארגון הבינלאומי, ועצרנו את הסכנה הממשית שריחפה על המשך קיומנו.
אז, בתחילת הדרך, בחרתי להישאר במערכת.

אנחנו חיים בזמנים מיתיים.

זמנים של שינויים של כוחות גדולים, ומבנים גדולים. זמנים שבהם ברור שהדמויות הפועלות הן לא רק אנשים ספציפיים, אלא גם ביטויים של תנועות שגדולות הרבה יותר מאישיות זו או אחרת.
אלה לא תנועות של כוחות קונספירטיביים, עלומים, אלא כוחות של שינוי שנאבקים בתבניות ישנות, כאשר כל אחד מכיווני התנועה ״נלחם על חייו״.
הכוחות האלה הם לא רק כוחות חיצוניים לנו, וגם אם נדמה לנו שאנחנו שייכים לתנועה כזו או אחרת, יש חשיבות עצומה גם להפניית המבט פנימה, ולזיהוי הכוחות האלה, והדמויות האלה בתוך כל אחד ואחת מאתנו.

יוגי בהג׳אן הוא לא רק יוגי בהג׳אן הספציפי שנתן כלים ולימוד מרפאים ומעצימים, בעודו פוגע בעשרות נשים,  משקר, מעמעם את מקורות הלימוד, ובונה ארגונים שפעלו בדרך מסוימת, שהיוותה גם אפשרות להפצת הלימוד הכל-כך חשוב הזה, וגם, מנגד,  אותן דרכי פעולה היו פתח לעיוותים ולשחיתות מוסרית.

יוגי בהג׳אן הוא גם דמות בסיפור הגדול ממנו בהרבה, הוא גם  ייצוג של כוח מסוים, והדרמה של חשיפת העוולות היא עוד ביטוי של תנועה עולמית שמבקשת להסית את תנועת החיים במימד שלנו מהכיוונים בהן זרמה, לתבניות תנועה אחרות – מיטיבות, מקיימות, אותנטיות, מחוברות לאדמה ולטבע, ושאינן רואות את קיום האדם כקיום עליון, שנפרד מרשת החיים, או קיום המורה, או האב, כקיום עליון, שנפרד מהקודים המוסריים החלים על המשפחה או על הקהילה כולה, או דמות האלוהים היושב במרומים, כנפרד מכל חיה, עץ, או אבן.

העליונות הזו היא לא רק עליונות של השקפה דתית/ מדעית/ חברתית.
העליונות הזו מתבטאת בעיקר בשיטה הכלכלית. ולכן, במבט ספציפי על המאמר הזה, אני יכולה לראות מספר הצהרות בעייתיות, אבל רואה בבירור סעיף אחד בעייתי מאוד, זה העוסק בseva, בהסכמים, ובמשאבים.
כך כתוב:

היתרונות של פורמט היררכי
הזדמנויות לסייווה קיימות והן חופשיות מלחץ. הזדמנויות למלגות או שכר לימוד מדורג מוצעות בבהירות, כמו גם הסכמי חילופי עבודה כתובים.

החיסרון של יותר מדי הוראה מעגלית
הגישה של שיתוף פעולה ללא בהירות עלולה להוביל לרגשות של לחץ או אשמה כאשר המשתתפים בוחרים לבטל את הסייווה. חילופי עבודה עלולים להיות מופרכים או לגרום לבלבול, אלא אם כן מנוהלים עם רמה עליונה כלשהי או קבלת החלטות היררכיות.

ואולי כאן שורש הבעיה ברמה של הארגון הזה, כמו בכל העולם שלנו, שבו העיוותים הכלכליים, והבעלות על המשאבים, מביאים אותנו אל סף אסון.
הסייווה לא היתה מעולם חופשייה מלחץ בתוך הפורמט ההיררכי. הסכמי חילופי העבודה לא היו כתובים כראוי, והיה חוסר בהירות רב, וניצול של הרצון לשרת.
מורים עם שאיפות טריטוריאליות, כמו גם העומדים בראש הארגון, העדיפו, ועדיין מעדיפים את ההתרחבות, הצמיחה, והפצת ״הזרע״ של המותג, על רווחתם של ה״פועלים״, ועל תקשורת פתוחה וברורה באשר ליצירת שיתופי פעולה, ולסיומם.

הניסוח של הסעיף הזה, חושף את כוונת הארגון לשמור לעצמו את הניהול הכלכלי העליון, שבוחר איפה יש בהירות ואיפה אין, כשחוסר הבהירות היא תמיד לטובתו של הארגון.
שינוי השיטה הכלכלית הוא לא משהו שצפוי להתרחש בארגון הזה, כמו שקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לראות את שינוי השיטה ברמות העולמיות.
אנחנו שוחים בתוך המים של השיטה, ולא יכולים אפילו לדמיין את עצמנו נושמים מחוץ למים האלה.
גם המאמר הנ״ל, על כוונותיו הטובות לכאורה, הוא עוד דרך לשמור על המערך הכלכלי שעומד מאחוריו.

ובחזרה לנקודת המבט המיתית:
גם סיפור החיים האישי שלנו, והדמויות המשחקות בו
משתנה,
וכשהסיפור משתנה, יש כאוס.
ואחרי הכאוס יש הזדמנות ליצירה חדשה.
(ראו את המיתולוגיה המקומית שלנו על סיפור נוח והמבול)
ובינתיים, נמשיך להעמיק את החיבור האוהב אל הגוף, ואל הנשימה,
ונקשיב הקשבה עמוקה
ונדמיין.
כן, נדמיין.
נשתמש בדמיון שלנו לתת כיוון לפריצת הגבולות של השיטה, הגבולות של התפיסה שלנו.

מי אנחנו בסיפור הזה?
זו קודם כל שאלה שצריכה להיענות ברמת המיתולוגיה האישית של כל אחד מאתנו.

בהערכה ואהבה
שרית מאור Simrit