מאת יעל שחם-גפני
לקראת יום הכיפורים הסתובב ברשתות החברתיות סרטון שהפיק אבי ברק שמאשים אנשי תקשורת, אמנים ופוליטיקאים בהסתה כנגד "מתנגדי החיסונים", ודורש מהם להתנצל ולבקש סליחה.
אכן מאז שהתחיל קמפיין החיסונים קרה תהליך מאוד טראומטי בציבוריות הישראלית, כשקבוצה שלמה של אנשים הודרו, אוימו, ונודו. דר' פינקי פינשטיין, פסיכיאטר פורץ דרך בתחום בריאות הנפש, הבחין בכך ופתח קבוצות של מעגלי הקשבה שנקראות "רחם ביתי" בכל רחבי הארץ, כדי לתת מקום ותמיכה קהילתית לאנשים שנפגעו. הוא כתב גם ספר שנקרא "איך עוצרים שואה", כי הבין שההתדרדרות שקורית עלולה להגיע למקומות מאוד בעיתיים.
בהקשר הזה קראתי לאחרונה ספר, אף הוא נכתב ע"י פסיכולוג: פרופ' מתיאס דסמט, והספר נקרא "הפסיכולוגיה של הטוטליטריות". בספר הזה דסמט מעלה תיאוריה שכשהרבה מאוד אנשים נמצאים במצב פסיכולוגי מסוים, נוצרת תופעה שהוא מכנה "היווצרות תודעת המונים", באנגלית Mass Formation. התופעה הזו היא שמאפשרת למנהיגים להלהיב את ההמון סביב אידאולוגיה, ובשם אידאולוגיה זו לפגוע בקבוצות אחרות של אנשים. משם הדרך לשלטון טוטליטרי סלולה. בספר דסמט מביא דוגמאות מההיסטוריה ואחת מהן היא השואה. יש עדות בוידאו של דסמט מדבר על התיאוריה שלו, אשר תורגמה לעברית, במסגרת משפט העם.
בשנתיים פלוס האחרונות, מאז פרוץ הקורונה, חלק מהציבור, אלה שמכנים אותם "מתנגדי חיסונים" או בעלי "תיאוריות הקונספירציה", מתריעים שאכן יש כאן קונספירציה. שיש קבוצה של אנשים מאוד עשירים, נקרא להם "האיליטות", שרוצה לכרסם בחופש של האזרחים, לשלול את זכויותיהם, ובסופו של דבר לשלוט על האנושות. על פי תיאוריה זו משבר הקורונה היה אמצעי וצעד לקראת השגת המטרה הזו.
בספר של דסמט יש פרק שעוסק גם בפן הזה – התפתחות של תיאוריות קונספירציה וחיפוש אשמים, כחלק מתנועות ההתנגדות להשתלטות הטוטליטרית.
הנושא הזה נמצא על הרדר שלי, ולכן כשנתקלתי בפודקאסט שבו היה דִּיבֵּיְט בין פרופ' מתיאס דסמט ודר פיטר ברגין, פסיכולוג מאוד ותיק, הקשבתי בעניין. שני משתתפי העימות הסכימו שיש כאלה שמושכים בחוטים חלקם בגלוי וחלקם מאחורי הקלעים. עיקר הויכוח נסב סביב השאלה – האם יש טעם לחפש את אשמים, לסלק אותם ולהעניש אותם.
פיטר ברגין טען שהציבור הוא קורבן של חורשי המזימות והמנהיגים הטוטליטריים. הוא בעצם מטיל את האשמה על אותם בודדים שנמצאים בראש הפירמידה וטוען שהדרך היחידה להשתחרר היא "לחסל את ראש הנחש".
מנגד מתיאס דסמט טען שה"נחש" מתקיים כי המצב הפסיכולוגי של הציבור מאפשר ואפילו דורש זאת, ואם נחסל את ראש הנחש, פשוט יקום נחש אחר לתפוס את מקומו. בכך הוא בעצם שולל את המקום הקורבני של הציבור ואת האשמה של מנהיגיו, וטוען שהדרך היחידה להשתחרר היא שהציבור יקח אחריות, יזהה את המצב שהוא נמצא בו, ויחדל לשתף פעולה עם האידאולוגיה, האג'נדה והתוקפן.
כשהקשבתי לויכוח, ירד לי אסימון על ההבדל בין אשמה ואחריות.
אשמה
כשאני מאשים מישהו אחר, או לחילופין מרגיש אשמה בעצמי, זה בא ממקום של שיפוטיות, זה בא ממקום של דואליות וקיטוב, מקום שיש בו טוב ורע, צדק ואי צדק, בסדר ולא בסדר. במקום הזה, הקורבן הוא הטוב, זה שצודק, והתוקפן הוא הרע, זה שאשם.
הסתכלות כזו על המציאות משאירה את הקורבן במקום חלש, הדברים קורים לו והוא חסר אונים למולם. כל שנותר לו זה להרגיש מסכן וצודק. כל שנותר לו זה להפיס את תחושת הצדק ע"י הענשת התוקפן. אבל האם זה באמת עוזר לקורבן, האם זה מעצים? האם זה מונע ממנו להיות שוב קורבן?
אחריות
מן העבר השני יש את האחריות. אחריות באה ממקום של רצון להבין ולא ממקום של שפיטה. היא באה ממקום של עוצמה, ממקום של ידיעה שיש לי יכולת להשפיע על מה שיקרה לי. לקיחת אחריות מוציאה אותי מהמקום הקורבני והתחושה של חוסר אונים, ושהדברים קורים לי בגלל משהו חיצוני, ומחזירה את השליטה אלי פנימה. במקום להתמקד בגורמים החיצוניים ואיך להעניש אותם, אני מתמקד בלהתבונן בעצמי ומה אני יכול לעשות כדי ליצור מציאות אחרת בפעם הבאה.
אשמה מטילים. אחריות לוקחים.
אשמה מתמקדת בעבר. אחריות מתמקדת בעתיד.
ואיך סליחה נכנסת לכל העניין הזה?
כשאני במקום של קורבן, ומרגיש שמישהו אחר אשם, אפילו אם הוא יתנצל ויבקש סליחה, יהיה לי קשה לסלוח. עדיין אחזיק כעס ותחושה של פגיעה.
במקום האולטימטיבי של לקיחת אחריות, יש הבנה גבוהה שכל מערכות היחסים נקבעים בחוזים בין הנשמות. כל נשמה התחייבה בחוזה לשחק תפקיד מסוים כדי לאפשר לנשמה השנייה לחוות חוויות בבית הספר של גשמיות שהוא כדור הארץ. לא כל החוויות הן נעימות, אבל אם חויתי חוויה כזו, זה מפני שכנשמה היה לי רצון לחוות אותה. מתוך הידיעה הזו הרבה יותר קל להגיע למקום של סליחה.
אז האם אני אומרת שלקחת אחריות זה יותר טוב מלהאשים?
לא. אני אומרת שעדיף להיות מודע למה אני עושה, איפה אני נמצא, ואיפה אי רוצה להיות, ואז לבחור מתוך מקום של ידיעה ומודעות.
מה אתם חושבים? איפה זה פוגש אתכם בחיים שלכם?