מאת בועז ישק
מה אני עושה פה?
איך לעזאזל ולמה הגעתי לכאן? קורה גם לכם לשאול בשיעורי הקונדוליני שאתם מעבירים? בכלל בחיים? לכמה מכם יצא להעביר שיעור קונדוליני יוגה בכיתה/מקום שאף אחד לא רוצה להיות בו? זה גם שירות לקהילה, וגם תשלום מכובד בתמיכת עמותת חולי ה MDS ועדיין הרבה שאלות עלו בי.
ברוכים הבאים ליוזמה המדהימה של דרורית מרקל (רופאה בכירה בתל השומר, ומורה לקונדוליני יוגה) ורונית ורדי (מדריכת קורסי מורים ב "דרך היוגה") – העברת שיעורי קונדליני יוגה למאושפזים בבתי חולים ברחבי הארץ (תרומת העמותה לחולי MDS).
והיוזמה המופלאה הזאת, חיברה אותי למהות היוגה, באופן שבכלל לא חזיתי, וגם לקשיים בתוכי שמעולם לא דמיינתי.
כי לך תגיע לבית חולים (אני הייתי באסף הרופא), ואין חדר תרגול יעודי. כל שבוע אתה צריך להיכנס לאחד מחדרי הטיפולים. חלק מהחולים רוצים להיות בשיעור, וחלק מתנגדים.
גם האחיות במחלקה בענייניהן. יש להן דברים אחרים. אין סיכוי בועז, אמרה האחות האחראית, החולים לא פנויים לתרגול ועשייה, כבר ניסינו בעבר כל מיני דברים.
כמה שיעורים העברתם כאשר חצי מהכיתה בכלל לא איתך?
לא רוצים להיות בבית חולים, לא רוצים להיות בשיעור, ואתה "המורה" זה הדבר האחרון שרצו לפגוש הבוקר.
כמה מכם העברתם שיעור כשההמתאמנים על ספת טיפולים, לחלקו אינפוזיה ביד אחת?
לך תחשוב על שיעור מתאים.
ומילא זה. לך תפגוש ביקורת, דחיה, אנרגיה נמוכה, ומה פתאום יוגה עכשיו…..
דמיינו שאתם מדריכים, ברקע מנטרה ענוגה, ופתאום אחות נכנסת ורועמת בקולה.
דמיינו חולה שלא בא לו על השיעור מדבר בנייד, לא באמת מתחשב או מודע לסביבה או השמיעה חלשה, לך תדע.
דמיינו כיתה בה חצי מהאנשים לא מעוניינים, לפחות בהתחלה – יוגה זה לא בשבילי, ובטח לא במצבי.
מסוגלים לדמיין סיטואציה כזאת, כיתה כזאת?
לכמה מכם יצא ללמד בתנאים הללו?
מי בכלל רוצה?
מה חשבתי שהחלטתי לקחת את תפקיד המורה ביוזמה המדהימה הזאת? תארתי לעצמי הרבה דברים.
בטוח לא את זה.
לא היו הרבה דברים בחיים, ובטח לא בקורס המורים, שהכינו אותי לסיטואציה הזאת.
אבל, כמה, כמה למדתי על היוגה.
זאת שמלווה אותי כבר 20 שנה (מתרגל בכמה סגנונות, הקונדוליני איתי "רק" 8 שנים),
ואני עדיין לעתים במאבק איתה – יחסי אהבה ושנאה, התמסרות ופקפוק. ואף מילה על יוגי בהג'ן.
למדתי, כמה תרגול כלשהו, ולא משנה איזה – תרגול רוחני או יוגי או תהליכי מודעות או… מכינה אותנו לאתגריי החיים.
ראיתי יום יום את ההבדל שנוצר בין האנשים באחת ההתמודדיות הכי קשות בחיים למול מחלה.
כיצד היחס למחלה, לסביבה, לצוות, למשפחה מושפע מעברם, ממה שעשו בחיים קודם – השלמה, חיבור, אהבה, או כעס התנגדות וניכור.
זה לא אישי בועז, הייתי צריך לחזור ולהזכיר לעצמי כל רגע, כל כעס, כל דחייה.
וגם, והכי מרתק – הפידבקים בסוף השיעור.
"תודה, זה היה נפלא". "ואו המנטרות הללו מדהימות, עכשיו אני רגועה".
או משתתף אחר שמשתף, שהיום קיבל את הכימותרפיה כרגיל, אבל הפעם לראשונה, בזכות השיעור, לא נזקק לתקופת הרגעה ותרופות כנגד הבחילה.
ומישהו "ששהה" בחדר, חשבתי שעוסק בדברים אחרים, ולא עשה אף תנועה, מודה לך בסוף השיעור בהתרגשות גדולה.
אז שיעורים גדולים לחיי. לימוד של 5 חודשים באשפוז יום באסף הרופא.
ללמוד את השיעורים שלי, בהתמודדות עם דחיה. להעביר שיעורים לכאלה שלא רוצים, ולגלות, הנה במפתיע, ואחרי שחשבת שאין סיכוי, והם אמרו שאין מצב, והם לא רוצים – פתאום הם מתמסרים.
גיליתי שלמרות ספקותיי. יש לנו כאן אכן כלי עם עוצמה אדירה – כיצד אנשים יוצאים משיעור הקונדוליני עם חיוך, ריפוי והכרת תודה.
גיליתי שוב את האושר והריפוי של השאבד גורו- של המנטרות.
מדי שבוע, ליקטתי תלמידים וגם הצלחתי לגייס את האחיות במחלקה, מרגיש כמו החלילן מהמלין, כשאני מסתובב במסדרונות, ומשמיע ברקע את המנטרות, מפזר אבק של שקט, ריפוי, ואהבה.
אז כן, העברתי 5 חודשים שיעורי קונדוליני לתלמידים, למאושפזים בבית חולים אסף הרופא.
אבל כרגיל, את הלימוד הכי גדול, את המתנות הכי גדולות לחיים, קיבלתי אני, המורה.
