קונדליני יוגה בימי קורונה

מאת סיגל לוי

למרות אורח חיי היוגי, כן בחרתי להתחסן פעמיים. האמת היא שאני עובדת עם עמותה אשר ממומנת על ידי משרד הבריאות, ומטפלות אשר עובדות בגני תקשורת, שאם אינן מוגנות, הן עלולות לסכן את הילדים שבגנים. חוץ מזה, שממש לא בא לי בידוד אם אחשף לחולה מאומת, מה שקרה מספר פעמים לבנות שלי. אז התחסנתי.

הסהנגט המופלא שלנו

זה הזמן לציין את הסהנגט המופלא שלנו, המתקיים בזום כל בוקר, בין 6-7. מורות מופלאות (וגם שני מורים), תלמידות מתמידות, היוצרות ושומרות על המרחב בוקר בוקר. שרית מאור, סימרית, החלה את המרחב הקסום הזה בסגר הראשון בו הרגשנו שהאנרגיה של התירגול עוברת, מחזקת ומעצימה אפילו בזום. כאשר סימרית יצאה למסע של 40 יום לימדו מורות אחרות, ובתום התקופה, אני ומורות נוספות הרגשנו שהמרחב הזה כבר קיים, כבר משמעותי, מוחזק ומחזיק ושהוא חשוב לנו מאד.

הוא כלל בעיקר מורות מהארץ, אך גם מתורכיה, שוויץ, שבדיה, גרמניה, גאורגיה. ללא הרבה מאמץ הדברים התארגנו מאליהם. היו שחלקו את מנוי הזום שלהם, אחת המורות אירגנה את הרשימה למספר שבועות, כל אחת מהמורות נתנה מספר בקרים בהתאם ליכולתה. לעיתים לימדנו באנגלית, לעיתים בעברית. מצד אחד זה היה ועדיין מרחב של נתינה, שתמיד אפשר לחבור אליו. מצד שני, אם זה עמוס, מוקדם, לא מתאים, אז לא. כל אחת כפי יכולתה ורצונה. קהילה עם תמיכה, אך עם פחות מחויבות מעמיסה של חיים בקומונה… למדנו להכיר זו את זו, מעט מסיפורי החיים, בשיח הקצרצר בסוף התירגול. ליווינו זו את זו בתמיכה ובאהבה במעברים, באובדן וגם בחגיגות הקטנות. כמו בריכה של אור ואהבה שאפשר לרחוץ בה, כל בוקר…

החיסונים איפשרו לי גם לנסוע לחו"ל. בקיץ הצטרפתי לטראק לגאורגיה, עם בנותי ואחיותי. זה היה כל כך יפה, כל כך מתדלק, אחרי תקופה ארוכה נטולת חופשות. היינו בחבל נידח ללא קורונה, אשר הסכנה היחידה הייתה עלולה להגיע מן התיירים… עלינו לכל מיני מעברי הרים על פנורמה עוצרת נשימה, היינו בעננים, אבל ממש. וביום האחרון, לשעה קלה, פגשתי את קירטי ואת בנה. אחת המורות מהסהנגט. כל כך הזוי. אישה שאני מכירה רק מהזום, כשלימדה. יש לה קול חם ומופלא והיה מרגש לשמוע אותה שרה בספרדית. מיד הרגשנו את החיבור, כאילו חברות ותיקות. טיילנו קצת בעיר טביליסי בה היא מתגוררת. לפתע התחיל מבול והופיעו 2 קשתות מדהימות מעליינו. אחר כך קירטי כתבה בקבוצה הואצאפ שלנו, שאם תוך שעה בה בילינו יחד היו שמש ומבול וקשתות, מה יקרה אם כל הקבוצה תיפגש פיזית…

איך נדבקתי בקורונה

חודש אחרי, הרגשתי קצת חשש מה"דלתא". במעגל החברתי שלי נדבקו הרבה חברים. גם כאלו מחוסנים. ויתרתי על אירועים גדולים יותר ובדיעבד התברר כי היו בהם חולים מאומתים. החלטתי שאתחסן גם את החיסון השלישי… אם כבר אז כבר…
ואז הייתה מסיבת חברים קטנה, ממש קטנה. קצת יותר מ 10 אנשים, רובם היו מחלימים. נמאס לי כבר לא לפגוש חברים, נמאס לי מהבדידות שזה גזר עלי. אז הלכתי. בדיעבד, התברר לי שהחברה שאיתה נסעתי, אשר לא הייתה מחוסנת, כבר הייתה מאומתת, ולא ידעה זאת.

יומיים אחר כך, הלכתי לרקוד. הייתי טיפה עייפה לפני כן, אבל התחשק לי לנוע. התחלתי לרקוד והרגשתי די מהר שכל העסק לא נעים לי בגוף. ממש עשה לי בחילה. ניגשתי לשירותים וראיתי שאני כולי מזיעה. מה קרה לי? אולי איזה וירוס בטן שהבאתי מגאורגיה? ישבתי לי בצד, מרגישה ממש לא טוב. שואלת עצמי איך אנהג הביתה. בסוף איכשהו הצלחתי. נפלתי שדודה במיטה…

למחרת כבר התברר שאותה חברה איתה נסעתי עשתה בדיקה בייתית והיא חיובית… מה זה אומר עלי? אני הרי מחוסנת… אין לי סימפטומים של קורונה… אין לי בעיות נשימה, לא כאבי ראש… רק עלה לי החום, אפילו רק 38, אבל מה זו העייפות הזו?… ליתר ביטחון בודדתי את עצמי משאר בני הבית, עד שאדע לאן יתפתחו הדברים.

3 ימים עברו עלי בהם ירדתי מהמיטה רק לשירותים. פשוט בלי כוח. חלשה… בלי כוח לכלום. אני טיפסתי לגבהים לפני חודש?… ביום השלישי כבר ידעתי, עוד לפני שהגיעה התשובה החיובית. פשוט הגוף היה מותש. האימה הגדולה, הגיעה אלי. "חולת קורונה". נו טוב, לפחות לא יהיה חיסון שלישי 😊. If you can't fight if, join it.

בחרתי לצאת למסע ריפוי

אנחנו לא יכולים לבחור את המציאות, אך כן לבחור את הגישה שלנו אליה. בחרתי לצאת למסע ריפוי. ברגע שגם קיבלתי את החותמת של הקורונה, הייתה לי לגיטימציה למנוחה מלאה, לפחות ל 10 ימים. להרפות מהעבודה. להרפות מחובות הבית. להתרכז בריפוי. להפוך את זה לסוג של ריטריט. להקשיב לגוף. להפוך את הלימון ללימונדה. האמת היא שלא הייתה לי שום ברירה. הגוף אותת לי בבירור מה נכון לי ומה לא. מה משרת את הריפוי ומה לא. כתבתי בואצאפ של הסהנגט שאני חולה וזכיתי לים של אהבה ותמיכה.

בבוקר הרביעי, גררתי עצמי מהמיטה למזרון לשיעור של הבוקר. אמרתי שגם אם לא אוכל לעשות דבר, לפחות אחלוק את האנרגיה. במילא אני לא מצליחה לישון. באמת יכולתי לעשות מעט מאד. אבל שמחתי לגלות שאני יכולה לעשות פראנימה, כך שהריאות כנראה לא נפגעו. בסוף התירגול, זכיתי לאנרגיה של ra ma da sa  מהקבוצה, שהייתה נטו ריפוי והוקדשה בין השאר לי. כמה אהבה. וכך המשכתי, בוקר בוקר. מה שיכולתי. שמחה לגלות שיש דברים למשל בחימום שהגוף מסוגל. לעומת זאת, הרגשתי שמאגר האנרגיה שלי מרוקן, כאילו יש בו דליפה.. הצ'קרה השלישית שלי, אם היא איפשרה לי לעבוד זה רק מכוח ה spirit. הסיבולת הפיזית שלי שאפה לאפס. תנועה לא מדויקת הייתה יכולה לגרום לי לבחילה, או שאעלה דופק כאילו חזרתי מריצה.

קיבלתי מיעל שחם גפני חוברת אינטרנטית שעשתה לי סדר. קניתי את כל מה שהיה רשום שם לחיזוק מערכת החיסון והתחלתי מיד ליטול הכל, והשיפור לא איחר לבוא, כמו רוח גבית. מעולם המסרים של הגוף לא היו ברורים יותר. משרת/ לא משרת ריפוי. התאבון עלה אט אט. לשמחתי לא איבדתי טעם וריח. בימים הראשונים יכולתי מעט פרי. אחר כך רציתי מרק. אוכל קל.

הדרך לריפוי עברה דרך התודעה השלילית. מה לא נכון לי, לא מדויק. ממה להתרחק. מה צריך לשמוט כי לא משרת אותי. הרווח היה שהקול של הגוף היה ברור. אם ניסיתי משהו מעבר לכוחותי, הוא מיד עצר אותי. היו ימים של קדימה ואחורה. ימים של יותר חיוניות, ואז שוב החום עלה קצת וכל מה שהתחשק לי זה לישון. הבנתי שאין קיצורי דרך והגוף זקוק למנוחה.

תדר של הכרת תודה

הרגשתי ים של הודיה.
הודיה לגופי שהתמודד עם המחלה ללא סימפטומים "קשים". על כך שהייתה לי תשתית טובה שתמכה בי וקידמה את ההחלמה שלי. תודה על הקול הברור שמכוון אותי מה נכון לי לאכול, לעשות וכאמור, מה לא. מה מרומם ומה מאריק אותי מאנרגיה. למדתי להקשיב.
הודתי על כך שאף אחד לא נדבק ממני. נכון שבודדתי עצמי, אך היו יומיים בין ההדבקה לבין הסימפטומים. שמחתי שאף אחד לא סובל כמוני, בגללי, לא אהובי, לא הורי, לא בנותי, לא מטופלים שלי, לא אלה שבסטודיו לריקוד. כמה זה מקל. נכון שגם אם היו נדבקים, לא היה מתאים לחשוב במונחי אשמה, אך זה הכל עלי.

הכי הרבה הודיה הייתה לי על המעגלים שסובבים אותי. על כך שאמנם התבודדתי, אך כל כך לא הייתי לבד, ואיזו זכות זו. המשפחה שנעה סביבי, משרתת אותי, עושה כמיטב יכולתה, תה, מרק, חיוך… והדאגה האוהבת הזו עטפה אותי. כתבתי בואצאפ של הישוב ותוך כמה דקות היה לי מד סטורציה על אדן החלון ושאלות מה אני צריכה ובמה אפשר לעזור. בישלו לי אוכל מרפא, חברות נתנו לי גיפט קארד לאוכל ביתי אשר בזכותו יכולתי לחגוג יום נישואין מרחוק, חברה אחרת שפשוט שלחה לי משלוח שמילא לי את הלב והמקרר, ומשלוח מתוק ממקס ברנר מהעבודה, עם ערכת עזרה ראשונה מתוקה לריפוי המורל ובלוטות הטעם. מצד אחד, יש לי את כל המרחב לעצמי. מצד שני, כל כך לא לבד… הרגשתי מבורכת ונרגשת…

חוזרת לתרגל

בוקר בוקר התמדתי עם התירגול. כל בוקר בהקשבה, בכבוד. יכולה יותר. יכולה פחות. הכל בסדר. היוגה הייתה כל כך מדויקת עם השאלה שלי את עצמי, איך אני הבוקר. מה מפלס האנרגיה? מה מפלס הכוחות. היה נעים לגלות כל שיפור ומצד שני, להכיר בכך שיש עוד דרך ארוכה לפני. במובן הזה, הבידוד לא רק שומר מפני הדבקות. הוא גם שומר על מי שחולה.
הודתי שהיה לי חדר עם שירותים צמודים. שהיה לי טבע נפלא, וכל הימים עברו עלי עם חלון פתוח. אוויר הים היה לעיתים לח ובלתי נסבל, אבל לא נורא להזיע כשחולים, ומדי פעם הוא נע וריענן אותי. מן החלון נשקפה לי גבעת הכורכר של שמורת יקום ויכולתי לראות את החצבים הפורחים, בתוך כל הנוף היבש ומזכירים לי שהכל משתנה, הכל בר חלוף ואינו סטאטי. כמה מזל יש לי להתמודד בתנאים שכאלה עם הנגיף הזה.

היום הסתיים הבידוד. הגוף עוד חלש ומזכיר לי, לא לרוץ לשגרה מחדש. לא לחזור באוטומט לדפוסים הישנים. לעצור. להקשיב. להתבונן… כמה נפלא היה לשוב ולקבל חיבוק, ולחבק את בתי שהתגייסה בנתיים כשהייתי בבידוד ☹
מסקנות? מכל סרטי התעודה שראיתי בנטפליקס, בחרתי לחזור, Back to basic… להשקיע בתזונה. בחרתי להמשיך בתזונה הקלה, בחרתי בתזונה טבעונית… המון זמן רציתי. זה נתן לי את התירוץ. בחרתי להמשיך בשאבד קרייה שלפני השינה, ובתירגולי מיינדפולנס שיעזרו לי אולי לשפר את איכות השינה הרעועה שלי מזה זמן רב. בחרתי להוריד מסכים, או לפחות להיות מודעת לכך שאני רוצה לנהל אותם ולא הם אותי…
בהצלחה לי עם כל השינויים, בהצלחה עם ההקשבה לגוף שאיני רוצה שתעלם עם חזרת החיוניות בהדרגה
וכמובן שכולכם מוזמנים למרחב המופלא והמרפא של אור ואהבה של סהנגט הבוקר שלנו.